הסרט הזה יגרום לכם לזרוק את כל מחבתות הטפלון מהבית

מארק רופאלו ב"פרשת המים"
מארק רופאלו ב"פרשת המים"

"פרשת המים" בכיכובו של מארק רופאלו, על מאבקו המשפטי (האמיתי) של איכר בתאגיד מרושע, הוא סרט די בסדר. כוחו הגדול הוא בהשפעה המיידית על הצופה

20 בפברואר 2020

מעולם לא ראיתי סרט שהייתה לו השפעה כל כך מיידית על חיי. כשחזרתי הביתה אחרי ההקרנה של "פרשת המים" פתחתי את הארונות במטבח וזרקתי את מחבתות וסירי הטפלון שלי לפח. טוב, גם קראתי כמה מאמרים על הנושא לפני שהכנסתי את עצמי להוצאות על כלי מטבח חדשים. מסתבר שלא הייתי היחידה: אחרי יציאת הסרט למסכים נפגע מחיר המניה של תאגיד דופונט שעד לא מזמן הרוויח מיליארדים רבים ממוצרי טפלון.

"פרשת המים" הוא מהסרטים האלה שמבוססים על סיפור אמיתי על מאבקם המשפטי של אנשים פרטיים בתאגיד מרושע – כמו "ארין ברוקוביץ'" ו"תביעה אזרחית". כלומר, יש כאן חשיפה עיתונאית מהותית (הפעם כתבה בניו יורק טיימס מ-2016), שעובדה לתסריט חסר ייחוד המתקדם כצפוי מנקודה לנקודה. רק במערכה האחרונה הוא מעז לשנות מעט את כללי הסיפור הקולנועי בנוסח ההוליוודי המקובל, ו"פרשת המים" משתפר בשל כך.

מארק רופאלו ב"פרשת המים"
מארק רופאלו ב"פרשת המים"

מארק רופאלו, שגם הפיק את הסרט, מגלם את רוברט בילוט, עורך דין בפירמה גדולה שמתמחה בייצוג תאגידים והגנה על חברת כימיקלים. יום אחד מתייצב אצלו איכר מווירג'יניה (ביל קמפ המצוין) שקיבל את הטלפון שלו מסבתו, ומספר לו שמפעל טפלון של תאגיד דופונט מרעיל את הנהר הזורם באדמתו והפרות שלו מתות בזו אחר זו. רוברט אינו ממהר להחליף צד, אבל כשהוא משתכנע שיש דברים בגו ומחליט להתגייס לנושא, הוא מקבל תמיכה חלקית מהבוס שלו (טים רובינס). דווקא רעייתו, שנשארת בבית עם הילדים, מתלוננת על השעות הרבות שהוא משקיע בתיק חסר הסיכוי (אן האתאוויי מבוזבזת בתפקיד סתמי למדי). מתוך הרגל אנחנו מצפים כבר לניצחון הגדול, אבל הוא מתמהמה לבוא, והסרט מדגיש את תחושת הכשלון והתסכול המבעבעים כשהשנים חולפות עד שיש תוצאות – אתם יודעים, כמו במציאות.

המרכיב המפתיע בהפקה הזאת הוא הבמאי. טוד היינס, אחד היוצרים היותר מרתקים בקולנוע האמריקאי בשלושים השנים האחרונות, מזוהה לרוב עם קולנוע קווירי ו/או אוונגרדי, וסרטיו ניחנים בסגנון חושני עז, התורם לחתרנות שלהם. הוא חתום על יצירות ייחודיות כמו "וולווט גולדמיין", "הרחק מגן עדן", "אני לא שם" ו"קרול", והוא האדם האחרון שהיינו מצפים לראות את שמו בקרדיטים של סרט מן השורה על עורך דין בחליפה שנאבק בתאגיד מרושע.

אז אולי הוא עשה את זה בשביל הפרנסה כבמאי להשכיר – הוא לא כתב את התסריט – אבל היינס מביא גם לכאן את העין שלו לטקסטורה ויזואלית. הוא שב לשתף פעולה עם הצלם הגדול אדוארד לחמן, שאיתו הוא עובד מאז "הרחק מגן עדן", ומאיר את אתרי ההתרחשות בגוונים אפורים וזהובים, שמשדרגים את מה שהוא בבסיסו דרמת טלוויזיה. מעניין לציין שלחמן צילם גם את "ארין ברוקוביץ'", שהתברך, כזכור, בגיבורה יותר תוססת וחצופה.

רופאלו מצוין כתמיד בתפקיד עורך הדין האפרורי והעקשן שלקח לעצמו. מצויד בתספורת חנונית, הוא שומר על איפוק ונמנע ממשחק ראוותני. ביל פולמן בתפקיד קטן וטוב מביא את הדרמה לסצנות בית המשפט. הפגימה העיקרית, כאמור, היא בתסריט חסר המעוף שמתקשה להפוך את הנבירה במסמכים למעניינת מבחינה דרמטית. בילוט עושה עבודת נמלים, לבד, ואנחנו מתבוננים בו מבחוץ. ופתאום הוא נושא הסבר ארוך ומורכב על האופן שבו תאגיד דופונט מרעיל אותנו, וכצופים אין לנו מושג איך הדמות שבסרט הגיעה לשם. מנגד, אירוע דרמטי שמקבל חשיפה נרחבת בטריילר לא מאוד מוצדק בתסריט. בסופו של דבר זה סרט משני בקריירות של האנשים המאוד מוכשרים המעורבים בו (כולם חוץ מצמד התסריטאים), אבל הוא משיג את מטרתו.

ציון: 3/5
סרט על: עורך דין נאבק בתאגיד מרושע. סיפור אמיתי
ללכת? אפשר. הסרט מבוים יותר טוב משהוא כתוב

Dark Waters בימוי: טוד היינס. עם מארק רופאלו, אן האתאוויי, טים רובינס, ביל פולמן. ארה"ב 2019, 126 דק'