סרט הנטפליקס של סיינפלד לא שנון מספיק כדי להצדיק המוניטין שלו

לז'אנר הקפיטליסטי של ביוגרפיות של מותגים כמו "טטריס" ו"אייר" מצטרף עכשיו "הקרב על הפופ-טארט", המגולל, לכאורה, את סיפור פיתוחו של הביסקוויט האמריקני ממולא הריבה שבשנות השישים הוצע כתחליף לדגני הבוקר. משום שהאיש שכתב וביים את הסרט הוא ג'רי סיינפלד, מדובר בכ-6.3 אחוז אמת, ו-93.7 אחוז קומדיה מטופשת, שנראית כמצעד של החברים של ג'רי.

>> חידה אמיתית: זה דוקו ישראלי מותח יותר מכל עיבוד לאגתה כריסטי

לפני שאמשיך, גילוי נאות: הסרט עורר בי נוסטלגיה משתי סיבות. הראשונה היא שבילדותי גרתי במשך שנה במישיגן שבארה"ב, שם התוודעתי לקורן פלייקס. יום אחד הורי לקחו אותנו לבקר במפעל קלוגס שבעיר באטל קריק, והצטלמנו שם עם הטיגריס שבחזית. הסיבה השנייה היא שבבגרותי גרתי שבע שנים בניו יורק, ודווקא אז התמכרתי לפופ-טארט על מילוייו השונים. ההיכרות האישית עם הטיגריס ועם טעמו המתוק של הביסקוויט החם תרמה לכך שהקומדיה הלא ממש מצחיקה הזאת של נטפליקס שעשעה אותי כמעט לכל אורכה.

נקודת המוצא של הסרט מבוססת על עובדות: בראשית שנות השישים התחוללה תחרות בין קלוגס ופוסט, שתי החברות המובילות בתחום דגני בוקר, על פיתוח מאפה בוקר שמתאים לטוסטר. כמתואר בסרט, שני המפעלים נוסדו באותה עיר קטנה במישיגן, וחברת פוסט נוהלה על ידי מרג'ורי פוסט, בתו של מייסד החברה. בסרט, המתרחש בראשית שנות השישים, "מרג'ורי" מגולמת על ידי איימי שומר, בעוד יריבה אדסל קלוג מגולם על ידי ג'ים גאפיגן.

השניים מציצים זו על זה באמצעות טלסקופים, ודי דלוקים זה על זו. על פיתוח הפופ-טארט בחברת קלוגס ממונה בוב קבאנה – הלא הוא סיינפלד – ולצורך העניין הוא מגייס מדענית של נאס"א בגילומה של מליסה מקרתי. השניים מקבצים עוד כמה מומחים מתחומים שונים, שלא ממש מבינים מה מצופה מהם, עד ששני ילדים מוזנחים שמחפשים אוכל בפחי האשפה באים עם הפתרון.

התסריט, שג'רי כתב עם שניים משותפיו לכתיבת "סיינפלד" ועוד אחד שכתב איתו את "כוורת בסרט", נבנה כרצף של פארודיות על ז'אנרים ואירועים היסטוריים. התשלובת כוללת סרטי מאפיה, סרטי קרטל, פרויקט החלל, טקס האוסקר, מאזן האימה עם הסובייטים, סרטי מלחמת וייטנאם, ועוד שדות התייחסות. שום דבר לא שנון במיוחד, ושום דבר שמצדיק את המוניטין של המעורבים ביצירה, אבל בסך הכל די חביב.

בשלב מוקדם בסרט מופיע יו גרנט, שהוזמן לשחזר כמעט בדיוק מה שעשה ב"פדינגטון 2". הפעם זה לא ממש מצליח לו. על אף שדמותו נכתבה בהשראת ת'רל רייבנסקרופט האמיתי – השחקן שהעניק את קולו לטיגריס של קלוגס – קו העלילה של גרנט ושאר השחקנים המתוסכלים שמגלמים את סמלי המותגים פשוט לא עובד. גם פיטר דינקלג' כמנהיג סינדיקט החלב, כריסטיאן סלייטר כחלבן וג'ון האם בתפקיד מפתיע, לא ממש מבריקים. בעצם, שני הילדים חסרי הניסיון שמגלמים את ההומלסים הקטנים, מצחיקים יותר מרוב הכוכבים הבוגרים. כן, אפילו יותר ממקרתי, שלא מספקת כאן את מה שהיא יודעת לעשות עם תסריטים יותר טובים (זה כאילו שהיא מנסה לא להאפיל על סיינפלד, שמעולם לא היה שחקן דגול). שמותיהם הם אלינור סוויני וביילי שיץ, ומעניין אם ימשיכו מכאן לקריירות על המסך.

טענה אחת שחוזרת בסרט אינה חדשה, אבל רלוונטית לשלל הקשרים של שיווק. לא משנה מה מוכרים, אומר ג'רי, העיקר איך קוראים לזה. לכן הפופ-טארטס מנצחים את "Country Squares" של החברה המתחרה, ולכן בישראל מנסים לשכנע אותנו שמה שקורה עכשיו בעזה זה "חרבות ברזל" ולא מלחמת ה-7 באוקטובר. אז גם אם הסרט לא יהפוך לקלאסיקה, והוא לא יהפוך לקלאסיקה, הנה תובנה שאפשר לקחת בתום הצפייה.
3 כוכבים
Unfrosted בימוי: ג'רי סיינפלד. עם ג'רי סיינפלד, מליסה מקרתי, איימי שומר. ארה"ב 2024, 93 דק'