הצפון שוכח: כל הכוכבים שבעולם לא עוזרים לאנטי-סרט הזה

לאורך רוב "מלך הצפון" ניקול קידמן היא לא יותר מסטטיסטית. יש לה סצנה אחת שבה היא זזה לחזית הדרמה, נושאת מונולוג ארוך ומפותל, מנשקת את בנה (אלכסנדר סקרסגארד) על פיו, ואז פורצת בצחוק שטני. יש להניח שזאת הסצנה שבגללה הכוכבת ההוליוודית הסכימה להופיע בסרט המבוסס על אגדה נורדית מימי הביניים. זאת הסצנה עם הכי הרבה מילים, וגם הסצנה הכי גרועה בסרט. אמנם המונולוג אמור לשנות את נרטיב הנקמה וההצלה שמניע את הגיבור, אבל החלטתה של האם לחשוף בפני בנה את מה שהיא חושפת באותו רגע אינה משכנעת ברמת ההיגיון האנושי הבסיסי. הצחוק והנשיקה הלא אימהית (שמזכירה לנו שקידמן וסקרסגארד גילמו בני זוג ב"שקרים לבנים קטנים") ממוטטים סופית את האורגניות של דמותה (מה גם שפניה המתוחות מייצרות דיסוננס בהקשר התקופתי). 

אבל אף אחד לא בא לסרט הזה בגלל ניקול קידמן. זאת יצירה של רוברט אגרס, ששני סרטיו הראשונים – "המכשפה" ו"המגדלור" חדורי האימה – העניקו לו מוניטין של קולנוען בעל חזון אפל, ועוררו ציפיות גדולות בקרב מעריציו. בעידודו של סקרסגארד, אגרס פנה אל האגדה הנורדית על בן המלך אמלת', שדודו רצח את אביו ונישא לאמו. את המשך הסיפור כפי שסופר במאה ה-13 אתם מכירים מ"המלט" של שייקספיר. הגרסה של אגרס הולכת לכיוון אחר, פשוט וגס יותר מבחינה עלילתית ודרמתית, מה שנועד כנראה להפוך אותו לאותנטי יותר מבחינה היסטורית. 

אף אחד לא בא לסרט הזה בשבילה. ניקול קידמן ב"מלך הצפון" (צילום: יחסי ציבור)

הנער אמלת' בורח על נפשו ונשבע לנקום את רצח אביו (אית'ן הוק), להציל את אמו ולהרוג את דודו. אנחנו שבים ופוגשים בו שנים רבות אחרי כן כשהוא כבר גבר בוגר שהצטרף לחבורת ויקינגים הפושטים על כפרים ברוסיה, בוזזים אותם והופכים את תושביהם לעבדים. זה אומר הרבה אלימות קשה (והרבה בוץ) מצולמת בתנועות מצלמה ארוכות ומרשימות למדי, אם כי לא ברור מה הטעם ברושם הזה. זה סרט על אלימות שמייצרת עוד אלימות, עד כדי מעגל נצחי של אלימות, והמבע הקולנועי הנרקיסיסטי אולי לא משפריץ אדרנלין כמו בסרטי גיבורי-העל של ימינו, אבל הוא גם אינו מאתר בסיפור תוכן אנושי (מעבר למסר שנקמה היא מנה שמוטב לא להגיש בכלל). ולכן לא ברור מדוע ראוי לספר אותו היום. התמונות מאוקראינה מזוויעות יותר ואנושיות יותר.

כשאמלת' (סקרסגארד בהופעה אטומת מבע) שומע שקבוצת עבדים נשלחת אל דודו (קלייס באנג מ"הריבוע") הגולה באיסלנד, הוא מצטרף אליהם במטרה להגשים את שבועתו. שלא כמו הנסיך השייקספירי, הוא מונע על ידי רצון אחד בלבד, ואין לו כל חיבוטי נפש, מה שהופך אותו לגיבור לא מעניין במיוחד. בסירה הוא פוגש את אולגה (אניה טיילור-ג'וי במבטא מעושה כלשהו) שהופכת לבת סודו ולאשת חיקו. 

שעתם הקטנה ביותר. סקארסגרד וטיילור ג'וי ב"מלך הצפון" (צילום: יחסי ציבור)

תאוות הנקם של אמלת' מתודלקת על ידי על ידי נבואה שהשמיעה באוזניו נביאה עיוורת בגילומה של ביורק, ומכשף מנחה אותו היכן ימצא חרב שתתאים למלאכה. נראה שההחלטה הכי בולטת של אגרס לגבי ההוויה של העולם המוצג בסרט היא שגיבוריו יאמינו בנבואות ובכשפים, בעוד הסרט עצמו מתבונן בהם כסוג של פולקלור ואינו תומך בהם באמצעות אפקטים מיוחדים. כך, למשל, נחש שמושלך לרגליו של אמלת' הופך לחבל, אלא שבין לבין יש חיתוך. רוב השוטים שמציצים אל תוך תודעתו של אמלת' ומאתרים בה דימויים פנטסטיים של אלים רכובים על סוסים או של עץ של בני אדם, כעורים למדי, פרט לאחד מוצלח (שנמצא גם בטריילר).

נבואות, כשפים ובלי אפקטים. ביורק ב"מלך הצפון" (צילום: יחסי ציבור)

נראה שאגרס פענח את המונח Dark Ages באופן המילולי ביותר, ורוב הסרט צולם בגוונים אפורים, פרט לסצנות שבהן אש צובעת את התמונה בזהוב. התוצאה מונוטונית מבחינה ויזואלית, והרבה פחות מרשימה מהשחור-לבן המרהיב שבו צולם "המגדלור". לתחושת המונוטוניות תורמות גם הדקות הארוכות שמוקדשות לטקסים פגאניים, שאולי יש להם משמעות עבור הגיבורים, אבל לא לצופים. 

אבל למה אתה צועק? אלכסנדר סקארסגארד ב"מלך הצפון" (צילום: יחסי ציבור)

בשנה שעברה יצא למסכים "האביר הירוק" של דיוויד לאורי, שגם הוא מבוסס על טקסט מימי הביניים על גברים עם חרבות שמתנהגים באופן לא הגיוני ועל מכשפות מסתוריות. אבל בעוד לאורי הצליח לטוות מהחומרים קנבס קולנועי חידתי ומעורר השתאות, הסרט הנוכחי כבד ונטול חזון. נדמה שאגרס השקיע מחשבה במה הוא לא רוצה שהסרט שלו יהיה, יותר מאשר במה כן, ולכן "מלך הצפון" נחווה כמעין אנטי סרט.

★★★ 3 כוכבים
The Northman בימוי: רוברט אגרס. עם אלכס סקרסגארד, אניה טיילור ג'וי, ניקול קידמן, קלייס באנג, אית'ן הוק, ווילם דפו, ביורק. ארה"ב 2022, 136 דק'