אליסיום: חור שחור

אליסיום נראה מצוין אבל מבוסס על תסריט עם היגיון של מחשב מקולקל

אליסיום
אליסיום
15 באוגוסט 2013

בעתיד, בואו נגיד בשנת 2154, כדור הארץ יהפוך לשכונת עוני מזוהמת דמויית פאבלה ברזילאית. בעלי האמצעים יהגרו לתחנת חלל רחבת ידיים במרחק טיסה קצרה מכדור הארץ, שתספק תנאי מחיה של פרבר עמיד. כולם ידברו אנגלית, אבל העניים בכדור הארץ ידברו גם ספרדית כמו המהגרים הלא רצויים מדרום אמריקה, ואילו העשירים באליסיום ידברו גם צרפתית, כמו החברה הגבוהה ברוסיה הצארית (האסייתים, כנראה, לא יכבשו את העולם). אליסיום ינוהל על ידי מחשב על (שאפשר יהיה להתחבר אליו ולאתחל אותו מחדש מכל חור בקיר) ורובוטים מתוחכמים יגוננו עליו, אבל המפעלים שעל כדור הארץ (שייצרו מוצרים עבור דרי אליסיום) ימשיכו להעסיק בני אדם כפועלים שחורים (כלומר, הגלובליזציה תיראה בערך כמו היום). למרות האינטרנט וסקייפ וכל מה שעוד ימציאו עד אז, הבוס הגדול של התאגיד הגדול יגיע מדי יום לכדור הארץ להשגיח מקרוב על העבודה במפעליו, מה שיאפשר לחבורת פורעי חוק לחטוף אותו ולשאוב ממוחו את נתוני המחשב שאחסן שם (מכאן שהדיסק און קי לא ישרוד, כמו תקליט הוויניל לפניו).

כמו סרטי מדע בדיוני שאפתניים אחרים – מ"בלייד ראנר" ועד "מחוז 9" – שהקנה לניל בלומקמפ הדרום אפריקאי מוניטין של מושיע הז'אנר – "אליסיום" מדמיין את העתיד כאלגוריה מוסרית על ההווה, ודן בשאלות של דמוקרטיה, קשרי הון ושלטון, מעמדות כלכליים (שאינם תלויים במוצא אתני), הפרת זכויות אדם, וכיו"ב. הבעיה היא שההיגיון של העולם העתידני שהסרט מדמיין מחורר כמו גרב ישן, וחוסר ההיגיון הזה מכשיל את הסיפור, שמתנהל כמו מותחן אקשן.

אז בואו נתחיל מהתחלה. מקס (מאט דיימון, שרירי מאי פעם) הוא פועל שחור שנחשף לקרינה גרעינית קטלנית. יש לו חמישה ימים להגיע לאליסיום ולהיכנס שם למיטה רפואית – אבזר ביתי כמו מיקרוגל, שמרפא כל מחלה תוך שניות ספורות. מבריח מהגרים (וגנר מורה הברזילאי) מוכן לספק לו הסעה בתנאי שיחטוף עבורו את הבוס הנ"ל (וויליאם פיכטנר) שבמקרה נושא במוחו תוכנת מחשב סודית שנועדה להפוך את שרת הביטחון הנִצית (ג'ודי פוסטר, ארית מאי פעם) לשליטה טוטליטרית של אליסיום במחי אתחול.

יש מכות, יריות, מרדפים, פיצוצים, רובוטים ואנשים שהם רובוטים, ויש גם ילדה עם לוקמיה בשביל הרגש ורובד נוצרי בשביל המיתוס. סיפור אהבת הילדות של מקס ושל אמה של הילדה עם הלוקמיה אינו מתפתח מעבר לאסטרטגיה תסריטאית משומשת, והאקשן מגיע לשיא לא מלהיב בדיוק כשהסיפור מאבד את שאריות ההיגיון.

העיצוב, כמקובל בימינו, עשיר ומרהיב עד מאוד, ודיימון ופוסטר הם תמיד סיבה טובה, אם כי הופעתה כאן מודגשת מדי. אבל "אליסיום" הוא לא "בלייד ראנר" הבא. הוא אפילו לא "מחוז 9" הבא.