הסרט הכי מדובר של העת הזאת מלא בכל טוב. וגם בחרא

שוב ושוב לאורך "משולש העצבות" נשמעים צלילים עצבניים שתורמים לצרימה המכוונת בסיטואציות שהם מלווים – מגבים חורקים על שמשת מונית, זבוב טורדני, בכי של תינוק בלתי נראה, נערות חמור. הבמאי השוודי רובן אוסטלונד אוהב לתקוע חיצים בחברה המערבית ולראות מה קורה, והפעם הוא משלח אותם לכל עבר. כמו תמיד, המסקנות פתוחות לפרשנויות ולא יורדות בקלות בגרון.

"משולש העצבות" הוא סרטו הראשון מזה חמש שנים, וכמו סרטו הקודם, "הריבוע", גם הוא זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. זה הישג נדיר שמעיד יותר על מצב הקולנוע העולמי מאשר על גדולתו של הסרט. לטעמי לא מדובר ביצירת מופת – סרטיו המוקדמים, עד "כוח עליון", היו חדים ומגובשים יותר – אבל זה סרט מלא כל טוב, או מלא חרא, תלוי בנקודת המבט. הוא לא עמוק או מאתגר במיוחד, אבל הוא שנון ומבדר מאוד כמעט לכל אורך 150 דקותיו.

"משולש העצבות" הוא אותו חלק במצח, בין הגבות, שאנחנו נוהגים לכווץ כשאנחנו לא שלווים. כך, לפחות, מסביר בתחילת הסרט נציג של חברה כלשהי שבוחן דוגמנים לקמפיין פרסום. זה דימוי למתח שמניע את הסרט, בין העמדת פנים של נינוחות לאמיתות שמאיימות להתפרץ. קרל (האריס דיקינסון החתיך עד מאוד מ"שירת סרטני הנהר") הוא דוגמן שבעיני הצופים נראה מושלם, אך בעיני הבוחנים הוא כבר אינו מי שהיה לפני שלוש שנים. ובכלל, הוא עוסק בתחום האחד שבו גברים מרוויחים פחות מנשים. זה תורם למתח בינו לבין חברתו הדוגמנית יאיה (שרלבי דין המנוחה). הפרק הראשון בסרט בוחן את היחסים ביניהם באמצעות דיאלוג מתוח על מי משלם במסעדה, שהדוגמנית המשפיענית יוצאת ממנו כסטריאוטיפ של אישה ריקה ונצלנית.

זו רק נקודת הפתיחה לסרט כספיתי, שמחליף מהלכים תדירות. חלקו השני מתרחש על ספינת תענוגות שעל סיפונה מתארחים אנשים עשירים מאוד, וגם קרל ויאיה שקיבלה את השיט במתנה. זה אתר טיפוסי לסאטירות חברתיות – בדומה לאתר הנופש בסדרה "הלוטוס הלבן" – בקבצו יחדיו אנשים עם פוזה ואלה שמשרתים אותם ("משולש העצבות" מחדד את העובדה שיש מעמדות גם בקרב צוות המשרתים). גם חלקו השלישי של הסרט מתרחש באתר סמלי שכבר שימש כמעבדה לבחינת התנהגויות חברתיות בטקסטים תרבותיים קודמים, בהם "בעל זבוב" ו"סחף חושים".

הסרט נע בין האתרים האלה, תוך שהוא מייצר שרשרת של מתחים ועימותים בין נשים לגברים, עשירים ועניים, קפיטליסטים ומרקסיסטים, אירופאים לבנים ובני עמים וגזעים אחרים, מנצלים ומנוצלים. לאורך הדרך הוא שב ומפרק את קבוצות ההזדהות ומהפך שוב ושוב את יחסי הכוחות. בין הדמויות שמשתתפות במחול השדים הזה יש אוליגרך רוסי שמתגאה על כך שעשה את הונו מחרא (זלאטו בוריק) והגיע לשיט עם אשתו ועם פילגשו, רב החובל השתיין (וודי הרלסון), גרמניה נכה שעברה שבץ מוחי ומסוגלת להוציא מפיה רק משפט אחד (איריס ברבן), עובדת ניקיון פיליפינית (דולי דה לאון), צמד יצרני נשק חביבים מבריטניה (אוליבר פורד דיוויס ואמנדה ווקר), וראש צוות העובדים המסורה לתפקידה (ויקי ברלין הדנית). כל השחקנים מצוינים, ונראה שהם מאוד נהנו לגלם את המתח התמידי בין הפוזה להתפרקות שלה.

אנשים יפים מתבאסים בחופשות. "משולש העצבות"

כוחו של הסרט, וגם חולשתו, נובעים ממה שנראה כזרימה חופשית בין מהלכים דרמתיים מפתיעים – לרוב אנחנו לא יכולים לצפות לאן הסרט הולך. יש בו שלל רגעים חדים, וגם סצנות שנראות יותר מדי כמו מערכונים מ"סאטרדיי נייט לייב". כך, למשל, ויכוח אידיאולוגי (לכאורה) בין האוליגרך לרב החובל השתויים, שמבוסס כולו על ציטוטים של קרל מרקס, מרק טוויין ואישים נוספים, אינו מוביל לשום מקום. העימות המחויך הזה הוא חלק מסיקוונס פרוע, שבו ארוחת ערב מהודרת הופכת למופע של הקאות בשל סערה בלב ים.

כמו בסצנת המיצג האומנותי במוזאון שיוצאת מכלל שליטה ב"הריבוע", גם כאן אוסטלונד מייצר התנגשות בין העמדת פנים תרבותית לבין מה שמתפרץ החוצה, ושוב נדמה שאפשר היה לחתוך קודם, לפני שהחרא הציף את המסך. בונואל עשה את זה יותר טוב. מה שמעניק משקל למתקפה הכללית הוא הרגעים הבודדים שבהם חלק מהדמויות בכל זאת מגלות מידה של הומניזם. אבל אוסטלונד אינו נותן לו לנצח ומשאיר אותנו עם הלשון בחוץ.

4 כוכבים. The Triangle of Sadness בימוי: רובן אוסטלונד. אירופה 2022, 150 דק'