מכירת יוסף: "צילי" הוא השרלטנות בהתגלמותה

ב־19 בספטמבר 1964 נפגשו רוברט בנטון ודיוויד ניומן, התסריטאים של "בוני וקלייד", עם ז'אן לוק גודאר שהביע עניין לביים את הסרט על צמד הגנגסטרים מטקסס. גודאר פתח ואמר שהוא רוצה לצלם את הסרט בניו ג'רזי בינואר 1965, בזריזות האופיינית לו. הנוכחים ניסו להסביר לו שזה סרט תקופתי יקר ושצריך לצלם אותו באתרים שבהם התרחשו האירועים האמיתיים בשנות ה־30, שלא לדבר על כך שבחורף בניו ג'רזי קר ורטוב ויורד שלג. גודאר קם על רגליו, אמר "אני מדבר קולנוע ואתם מדברים מטרואולוגיה" ועזב את המקום. התסריט הועבר לידיו של ארתור פן, ושלוש שנים אחרי כן נולדה יצירת מופת אמריקאית.

נזכרתי בסיפור הזה במהלך הצפייה בסרטו המשמים של עמוס גיתאי, שוודאי יחתום בשמחה על ההשוואה לכאורה לגודאר. "צילי" מבוסס לכאורה על הרומן "הכותונת והפסים" מאת אהרן אפלפלד, ועל פי תקציר העלילה בתיק העיתונות "הזמן הוא זמן מלחמת העולם השנייה. צילי, צעירה יהודייה, מתחבאת ביער בדרום צ'רנוביץ. יתר בני משפחתה נשלחו למחנות. היא בונה לעצמה קן בלב אזור מלחמה". בדקתי ומצאתי שצ'רנוביץ זה באוקראינה, אלא שהנוף מוצף האור בסרט נראה כחורש ארץ ישראלי מצוי. האור ממשיך לזרוח גם כשמגיע חורף לכאורה ויורד גשם זלעפות, אבל לרגע לא מתקבלת תחושה שבאמת קר. גם אפקטים קוליים של מנועי מטוסים ובומים של תותחים אי שם מחוץ לפריים אינם מצליחים לייצר תחושה של עולם או של אמת כלשהי, פרט לתובנה שגיתאי הצליח לייצר עוד סרט (לכאורה) במהירות שיא.

במהלך שעת מסך המורכבת מכמה שוטים ארוכים שחוזרים על עצמם לא קורה שום דבר מעניין – שרה אדלר מקוששת ענפים לבניית קן, מגיע הפליט היהודי אדם צקמן ומנסה לדבר איתה, היא לא עונה, חולף זמן, הוא אונס אותה (נדמה לי שבשלב הזה היא כבר גולמה על ידי משי אולינסקי), ואחר כך הם כנראה מאוהבים ואחר כך הוא נעלם. ניסיתי להסביר לעצמי שאולי יש כאן ניסיון לפתח אמירה על כך שזמן ומקום מאבדים משמעות בסיטואציה בלתי נתפסת כמו השואה (כשם שהאנושיות המתרסקת לחתיכות מיוצגת על ידי ליהוק של שחקניות שונות לתפקיד הגיבורה הלא מוגדרת צילי). אבל אם כך, מדוע נשלחו השחקנים ללמוד יידיש ואוקראינית? בסרט שכל כולו תרגיל צורני מחופף, השפה לבדה אינה יכולה לייצר אותנטיות. אחר כך שרה/משי בורחת מהיער ומצטרפת לקבוצת פליטים בדרכה לפלסטינה, ובזמן שנותר הסרט נדמה למסכת ליום השואה. מה שכן, המוזיקה הקצבית והסוערת שהלחין וניגן הכנר אלכסי קוצ'טקוב, הנראה בחזית התמונה בשליש האחרון של הסרט, סוף סוף מכניסה בו מעט חיים.

השורה התחתונה: השרלטנות בהתגלמותה