הדו קרב האחרון: מאט דיימון ובן אפלק שוב ביחד. וחבל שכך

בצרפת של 1386, מרגריט, אישתו של האביר ז'אן דה קארוז', האשימה את  ידידו לשעבר ז'אק לה גרי שהוא אנס אותה. הבעל דרש צדק והמלך שארל השישי קבע שהשניים יפתרו את הסכסוך באמצעות דו קרב, שהמנצח בו יוכרז כצודק.

631 שנה מאוחר יותר, כמה נשים האשימו את המפיק הארווי וויינסטין שהוא תקף אותן מינית וכך החל עידן #metoo. בדיוק עשרים שנה לפני כן, אותו וויינסטין הפיק סרט בשם "סיפורו של וויל הנטינג", שכתבו צמד שחקנים צעירים. השניים, בן אפלק ומאט דיימון, זכו באוסקר על התסריט, והמשיכו משם לקריירות הוליוודיות גדולות, כל אחד לחוד. בבוא היום, כשבני טיפוחיו של וויינסטין התבקשו להתייחס לחטאיו, הם לא כל כך ידעו איך להתמודד עם זה, וניסחו כמה אמירות אומללות שזכו למטחי ביקורת. הם נאלצו להתנצל ודיימון אף חתם במילים "אבל אני צריך לעבור למושב האחורי ולסגור את הפה לזמן מה".

עכשיו, יותר משלושים שנה מאז התסריט הקודם שכתבו יחד, יוצא למסכים שיתוף הפעולה השני שלהם כתסריטאים ושחקנים. הם משחזרים בו את המקרה ההיסטורי ההוא מצרפת של ימי הביניים ואי אפשר שלא להתייחס אליו בקונטקסט שבו נעשה.

בבואם לעבד למסך את ספרו העיוני של אריק ג'אגר, השניים אימצו את המבנה של גרסאות סותרות, המוכר מ"רשומון" של אקירה קורוסאווה, ומאינספור כתבות "הוא אמר הן אמרו" שהתפרסמו בשנים האחרונות. וכך "הדו קרב האחרון" מורכב משלושה סיפורים חופפים, הנפרשים בזה אחר זה מנקודות מבט שונות – של הבעל, של האנס ושל האישה. ברוח הזמן, אפלק ודיימון פנו אל  התסריטאית ניקול הולופסנר ("דיברנו מספיק") כדי שתספק את נקודת מבטה של מרגריט, וגרסתה מסומנת על ידי הכיתוב על המסך כאמת לאמיתה.

בנים בנים שק של אבנים. מאט דיימון ואדם דרייבר ב"הדו קרב האחרון" (צילום: יחסי ציבור)

על פניו למבנה המשולש יש פוטנציאל, אבל התוצאה לא רק ארוכה מדי וחסרת עניין של ממש אלא אף מרגיזה (זאת ביקורת עם ספוילרים, אם כי הספוילר העיקרי מופיע בתקציר של הסרט). הסיפור הראשון, זה של הבעל שלא היה שם כשהמקרה קרה, משמש כהקדמה ארכנית לשני הסיפורים הבאים. דה קארוז' (דיימון) הוא גבר פשוט ולוחם קשוח, שיוצא לעוד ועוד קרבות בשם מלכו הילדותי. בין לבין הוא שב הביתה ומתחתן עם מרגריט (ג'ודי קומר) בעבור נדוניה נאה. אחר כך הוא מתעצבן על ידידו לה גרי (אדם דרייבר) שזוכה לחסדו של הלורד המקומי (בן אפלק הבלונדיני), המעניק לו חלקת אדמה שדה קארוז' מאמין שהיא מגיעה לו על פי חוק. ואז הוא שוב יוצא לעוד קרב ובשובו אשתו מספרת לו שנאנסה ביום שנותרה לבד בטירה, והוא מאמין לה. 

מאמינות לך. ג'ודי קומר ב"הדו קרב האחרון" (צילום: יחסי ציבור)

הסיפור הזה, שנפרש על פני שנים רבות, מסופר בקפיצות גדולות, ואין בו אף אירוע או מילה או דמות שאינם מקדמים את החוט העלילתי המרכזי. לכן הנרטיב השלדי הזה נחווה כאקספוזיציה ובשלב מסוים התחלתי לשאול את עצמי מתי הסרט סוף סוף יתחיל. 

הסיפור השני חוזר לחלק מאותן סצנות – בשדה הקרב, בבית הלורד – עד שהוא מתחיל להתמקד ביחסו של לה גרי לאישה היפה שנישאה לידידו שהפך ליריבו. לה גרי מאופיין כגבר נבון ומשכיל, שיודע להתחבב על הלורד הבליין, ובחברתו מרבה לזיין נשים בלתי מובחנות. כשהוא נדלק על מרגריט ונדמה לו שזה הדדי, הוא פולש לטירתה בדרכי כחש, מתעלם ממחאותיה ובועל אותה מאחור. רידלי סקוט מביים את הסצנה כאונס אלים, ולכן קשה להבין איך לה גרי יכול לחשוב שמרגריט משתפת פעולה בהנאה. התשובה היחידה היא שככה התנהגו גברים במאה ה-14, עידן שבו נשים נחשבו לרכושם של הגברים. ואכן, החטא שבו מואשם לה גרי הוא זה שחטא כלפי הבעל שברכושו פגע, ולא כלפי הנאנסת.

סלח לי אדוני, יש לך שטיח בלונדיני על הראש. בן אפלק ב"הדו קרב האחרון" (צילום: יחסי ציבור)

כשאותו סיפור מוצג מנקודת מבטה של מרגריט, אנחנו מגלים, כצפוי, שהיא פחות אהבה את בעלה הגס מכפי שהיה נדמה לו ושהיא היתה אישה בעלת יכולת שבהיעדרו ניהלה את ענייני האחוזה יותר טוב ממנו (דרישת יסוד מהסרטים היום). כשלה גרי פולש לטירתה אנחנו שבים וצופים באותו אונס אלים שכבר ראינו, ונוצרת תחושה מטרידה שזה מיותר לחלוטין. הבדלי הניואנסים – עכשיו המצלמה מתמקדת בפניה הבוכיות – אינם מצדיקים את החזרה על הסצנה הקשה הזו, שכאמור, עוצבה כאונס ברוטאלי גם בגרסת האנס (שאחר כך הכחיש שבכלל היה שם). הסצנה חוטאת למטרה גם משום שכל העניין בעידן הנוכחי הוא ההבנה שיש להאמין לאישה שטוענת שנאנסה גם אם אין לה הוכחות חותכות לכך.

שורשיה ההיסטוריים של הגבריות הרעילה. "הדו קרב האחרון" (צילום: יחסי ציבור)

בכלל, כסרט שעוסק באונס, "הדו קרב האחרון" הרבה יותר מעוניין בחוויה של הגברים. הוא אמנם עושה זאת מעמדה ביקורתית, אבל הוא אינו אומר שום דבר שלא נאמר ונחקר כבר מזמן והוא לא ממש רלוונטי לעידן פוסט וויינסטין. במסגרת הבחינה של השורשים ההיסטוריים של מה שמכנים היום גבריות רעילה, כל הגברים בסרט מוצגים באור שלילי, מה שלא הופך את הצפייה בו למושכת במיוחד – מרגריט הופכת לדמות ולמוקד הזדהות רק בחלק האחרון. וכשחושבים על זה, הבחירה של דיימון ואפלק לחזור ל"זמנים האפלים" של ימי הביניים כדי להגיב לכאורה על העידן הנוכחי, היא סוג של התחמקות מהתמודדות אמיתית. 

כשחקנים, דיימון מגיש כאן את אחת מהופעותיו הטובות ביותר ואפלק מספק הופעה ערמומית בתפקיד הלורד, אבל כתסריטאים הם חושפים את חולשותיהם. ואילו רידלי סקוט אמנם מביים היטב את הדו קרב שבכותרת, אבל מי שעיצב כפייה מינית כסצנה רומנטית ב"בלייד ראנר" אולי אינו הבמאי המתאים לחומר הזה.

★★ 2 כוכבים
The Last Duel בימוי: רידלי סקוט. עם מאט דיימון, אדם דרייבר, ג'ודי קומר, בן אפלק. ארה"ב 2021, 152 דק'