חייך, אכלת טריפ: האיש שגילה את הלב שלו תוך כדי מתיחה

ישנה מידה של רשעות אינהרנטית במתיחות. אז נכון, עד הסיום כולם צוחקים ביחד, אבל בלב ליבה מתיחה היא אקט של הפרת הסכם חברתי לא מדובר, שבירת אמון מאוד בסיסית. שם מסתתר גם הקסם של המתיחה טובה: לא בלעג לעיוורונו של הקורבן האומלל, אלא בהפרת הסדר הקטנה של הקיום. רגע קטן, גם אם מהונדס מראש, של גליץ' במציאות שמתרחש מול עינו המופתעת של המארק, אותו צופה פעיל שנשאב לרגע לסיטואציה שנלקחת כאילו מסרט אבסורד. בשנים האחרונות, כפי שמעיד היוטיוב, משהו אכזרי קרה למתיחות.

אולי זה דור האינטרנט שהפך לקהה רגשית, אולי זה ריבוי המצלמת שהפך את המתיחות מאקט חברתי שמתקיים בסביבה הקרובה לאקט שנועד מראש לשיתוף אונליין – כלומר כל אחד חושב שהוא יגאל שילון – אבל משהו במתיחות שאני נתקל בהן החמיר. הרוח הטובה מתפוגגת. פתאום אנחנו רואים יוטיוברים שחושבים שזה היסטרי להיכנס לשכונה קשה ולנסות לנשק בריונים או טמבלים שמותחים את חברה שלהם שהם התאבדו. חה חה, היא אהבה אותך עד הרגע הזה. מצחיק.

בין יחידי הסגולה שבאמת מנסים לקחת את אמנות המצלמה הנסתרת לשלב הבא אפשר – ואפילו ראוי – לציין את אריק אנדרה. נכון, הוא לא יהודה ברקן, אבל בדרכו האנרכיסטית אנדרה יצר לא מעט הישגים בתחום החייך-אכלת-אותה. המתיחות האבסורדיות, הביזאריות והגרוטסקיות של אנדרה, לרבות מסכת העינויים המזוכיסטית שנהג להעביר את אורחיו, הפכו לקאלט בזכות הסתמיות המוחלטת שלהם. במקום לעבוד על בן אדם אחד שפח הזבל הוא בעצם מושון שלנו בתחפושת, אנדרה זורק את עצמו ללב הרחוב הניו יורקי ויוצר סיטואציה כל כך הזויה שהרחוב נאלץ להגיב.

איך אפשר לרענן בדיחת סטלנים? הנה, ככה. "טריפ רע" (צילום: יחסי ציבור)

במנות קטנות זה היה נהדר. עכשיו אנדרה מנסה לקפוץ לליגה הבכירה של המותחים עם סרט עלילתי שמורכב כמעט כולו ממתיחות. אנדרה גייס למשימה של "טריפ רע: מותחים גבולות" כמה שחקני חיזוק נהדרים, בינהם הקומיקאי ליל רל האורי ("תברח") בתפקיד החבר הטוב ביותר, טיפאני האדיש (שגם כאן, כמו בכל סרט שהיא נמצאת, גונבת את ההצגה) בתפקיד הנבל ואת ג'ף טרמיין, המפיק המיתולוגי של ג'קאס שהפיק בין היתר סרט מתיחות נרטיבי אחר, "חרא סבא". התוצאה היא 84 דקות דחוסות במתיחות (כ-32 ליתר דיוק) עם קו עלילתי קלישאתי על צמד חברים שיוצא לטיול מפלורידה לניו יורק בעקבות האהבה, נרדפים על ידי אחות פסיכופטית שברחה מהכלא.

עזבו, לא מעניין. ראיתם אינספור כאלו, אתם כבר יודעים את הסוף. ובדיוק כמו שהאהבה האמיתית הייתה החברים שעשינו בדרך, כך הסרט האמיתי הוא המתיחות שצילמנו בדרך. שם, במתיחות עצמן, נמצאים הקסם והבעיה של הסרט, ונתחיל עם הבעיה. המתיחות של אנדרה מעולם לא כללו את הרלוונטיות החברתית של סשה ברון כהן, את האבסורד האנושי של נייתן פילדר ואפילו לא את פעלולי ההתעללות הגופנית של "ג'קאס", אבל הגרסה המהוגנת יותר של אנדרה, שנולדה עבור סרט שבמקור נועד להפצה בבתי הקולנוע (והגיע לבסוף אחרי תלאות רבות להפצה בנטפליקס), מאבדת מעט מן העוקץ.

אנדרה הסביר שעבור הסרט הדמות שלו היתה חייבת להיות חביבה על הצופים, כך שהוא לא יכל להתפלש באבסורדיות העצובה של מתיחות התוכנית המיתולוגית שלו. וכך למרות שלפרקים הוא באמת הלך רחוק (ויהיו רגעים שתהיו בהלם), עבור מעריציו צפויה אכזבה קלה לראות שהמופרע הכי מהנה על המסך נרגע טיפה.

האנשים האמיתיים הם הכוכבים האמיתיים של הסרט. אריק אנדרה ב"טריפ רע"

עם זאת, דווקא הרגיעה הזו הוציאה מהנמתחים משהו שלא היה עד היום במתיחות של אנדרה. הסרט מבוסס למעשה כולו על תגובת אנשים אמיתיים לאירועים שהגיוניים רק בקומדיה פרועה, וזה בדיוק מה שמחייה גם סצינות קלישאיות, כמו למשל הסצינה בה גיבורינו לוקחים סמים שהם לא מכירים ונכנסים לסופר. מה שבכל סרט אחר היה רגע של גלגול עיניים הופך בהבזק לסיטואציה אמתית מהחיים וסצינה מצחיקה למדי. כך הצליח אנדרה לקחת ביטים מעייפים ולהפיח בהם חיים חדשים בעזרת אלמנט המצלמה הנסתרת, גורר תגובות אמיתיות לרגעים שראינו מיליון פעם בקולנוע.

מתוך אותו דיסוננס נולד הדבר הקטן והיפה שנשאר מהסרט הזה, ואלו האנשים האמיתיים. כל מותח יודע להגיד שטיב המתיחה תלוי רק בנמתח, ואנדרה הצליח למצוא את המיטב של אמריקה. האנשים האמיתיים שהוא פוגש בדרכו, אלו שנותנים עצה, מציעים עזרה, חומלים לרגע על דמות המסכן שיכולה להתקיים רק בסרט – הם הכוח האמיתי של הסרט. במידה מסוימת זה מזכיר את היהודיה הטובה שהפציעה לרגע ב"בוראט 2" ושבתה את ליבנו. כך אתם עומדים להתאהב במגייס צבאי קשוח, להריע לאפרו-אמריקאית פטפטנית ולרצות לחבק שומר גלריה. מבלי שאפילו ניסה, הצליח אריק אנדרה למצוא את הלב באקט עם מידה של רשעות, בדרכו האדיוטית.