צבע חדש: במקום לחזור לשחור, הסרט על איימי ויינהאוס נצבע בורוד

ביוגרפיות קולנועיות נבחנות בעיקר ביחס לשני תחומים – המציאות והקולנוע. ברובד הראשון נשאלת השאלה האם הסרט מדייק בפרטים ושופך אור על החיים ועל האומנות של גיבורו. בשני – האם הסרט מהנה לצפייה. סרטה של סם טיילור-ג'ונסון ("חמישים גוונים של אפור") כושל בראשון. אך להפתעתי, בשני הוא דווקא די מצליח. כזכור, גם סרטה "נער משום מקום", על ג'ון לנון הצעיר, היה חביב ולא מהותי.

>> עברית וצ'יל: 9 הסרטים הישראלים הכי טובים בנטפליקס

"Back to Black" הוא סרט סימפטי, אלא שבהימנעותו המבורכת ממה שמכונה "trauma porn" הוא קצת סימפטי מדי. הוא מספר על יהודיה חמודה ומוכשרת, וגם קצת חצופה, שאהבה מאוד את סבתה המקסימה, ואת אביה הנחמד, ואז היא התאהבה בנרקומן חמוד. הוא אהב אותה בחזרה, אבל התקשה לחיות באור הזרקורים והפלאשים של מצלמות הפפרצי (המסומנים בסרט כנבלים האמיתיים), אז הוא עזב אותה. בחלוף הזמן, אחרי שהיא כתבה עליו שיר, הם שבו והתאחדו (היא רצתה חתונה ושישה ילדים). יום אחד המשטרה עצרה אותו – מסופר לנו שהוא שבר למישהו את הלסת אבל האירוע האלים אינו נכלל בסרט המטוהר הזה – והוא נשלח למאסר לא קצר. חוץ מזה איימי שתתה יותר מדי אלכוהול וגם צרכה קצת סמים קשים ולפעמים התפרצה על אנשים שעיצבנו אותה, אבל השחור שבכותרת לא ממש נמצא שם. למען האמת, תמונת הסיום צבועה בוורוד, מילולית, כמעין ניגוד אירוני למה שכולנו יודעים. אבל הסרט נחמד מכדי שהניגוד הזה ייצר צריבה רגשית.

"איימי" התיעודי של אסיף קפדייה מ-2015 סיפר לנו סיפור די שונה, והרבה יותר טרגי. האבא, מיטשל ויינהאוס, שמח להתעלק על ההצלחה של בתו, ובגד בתפקידו כאב כשהסתנוור מאור הזרקורים ולא ראה שהיא זקוקה לעזרה. אבל ההפקה הנוכחית נזקקה לאישורו של האב כדי להשתמש בשירים של איימי, ולכן קיבלנו אבא טוב, כמעט מלאך מגונן, שנוכח מאוד בחייה (אמה נראית רק לרגע דל). הוא מסיע את בתו במוניתו ומשוחח אתה על גא'ז, ורק מחכה שהיא תגיד שהיא צריכה ללכת למכון גמילה, ואז הוא מייד לוקח אותה לשם. האבא – כאן הוא מכונה בשם החיבה מיץ' – מגולם על ידי אדי מרסן ("ריי דונובן"), שחקן בריטי מצוין. בכלל, הליהוק הוא הצד החזק של הסרט. את הסבתא האהובה, שאיימי מרבה לבלות איתה ושואלת ממנה את הסטייל, מגלמת לזלי מנוויל הנהדרת ("גברת האריס נוסעת לפריז"). הסבתא היא הראשונה שאיימי מספרת לה שפגשה את אהבת חייה – לא נראה שיש לה חברות בנות גילה.

את האהוב בלייק מגלם ג'ק אוקונל מ"סקינס", שחקן עוצמתי ומאוד מוכשר, שמשום מה עדיין לא פרץ בקולנוע (למרות תפקיד ראשי ב"לא נשבר" שביימה אנג'לינה ג'ולי). יש אופציה שזה סוף סוף יקרה לו, כי בתפקיד בלייק הוא סקסי וחמוד, ולסצנות החיזור נכתבו דיאלוגים נעימים לאוזן. בלייק מכיר לאיימי את השאנגרי לאס – הרכב בנות אמריקאי משנות השישים, שהיא לוקחת מהן השראה מוזיקלית (בנוסף לזמרות הג'ז הגדולות בילי הולידיי ושרה ווהן) – וכך תורם לקריירה שלה. כן, הוא איתה גם קצת בגלל הכסף, וכאמור הוא נרקומן, אבל זה לא עניין מרכזי.

הסרט מתמקד בסיפור האהבה שהניב חלק מהלהיטים של ויינהאוס, ודי מזניח את תהליך בריאתם והפיכתם ממילים על נייר ליצירות מוזיקליות עשירות שהותירו חותם עז. בכלל, המפגשים עם אנשי תעשיית המוזיקה מאוד קצרים, והשפה הקולנועית של הסרט קורקטית למדי. המצלמה שם בעיקר כדי לשרת את השחקנים, ולא נראה שלקחה השראה כלשהי מהאומנות של איימי. השירים מבוצעים בסרט על ידי השחקנית הראשית מריסה אבלה, מהסדרה "התעשייה", ואף שהיא זמרת לא רעה, היא בהחלט לא איימי ויינהאוס. כלומר, קולה הכה ייחודי ועוצמתי של ויינהאוס נעדר מהסרט עליה. לכן כשהסוכן החדש שלה אומר לה שיש לה קול נדיר, לא ברור על מה הוא מדבר. פרט לפרט הלא שולי הזה, אבלה היא הקלף החזק של הסרט. היא חיננית ושובה את הלב בתפקיד הצעירה הלא יציבה, שהיא מלאת בטחון באומנותה וחסרת בטחון בכל השאר. בקיצור, אם חשקה נפשכם בסיפור אהבה מוזיקלי, לכו ל"Back to Black". אבל אם אתם מעוניינים בדיוקן רציני של האמנית הטרגית איימי ויינהאוס, מוטב שתצפו בסרט התיעודי שהוזכר למעלה.
3 כוכבים
בימוי: סם טיילור ג'ונסון. עם מריסה אבלה, ג'ק אוקונל, אדי מרסן, לזלי מנוויל. בריטניה 2024, 122 דק'