השבוע יצא לאקרנים הסרט "מייקל", ביוגרפיה מוזיקלית על חייו של מלך הפופ, מייקל ג'קסון. הסרט מציג את סיפורו המרגש של מייקל, מילד מוזיקלי עם אבא מתעלל, לחבר בלהקת ה"ג'קסון 5" לקריירת סולו ענקית בתור אחד מאמני הפופ הגדולים של כל הזמנים. וזהו, אין עוד חלק לסיפור. בעיות נפשיות, התמכרויות, מחלות ניתוחים, האשמות על פדופיליה?איזה האשמות על פדופיליה? על מה אתם מדברים? ההצלחה המטאורית של הסרט תוביל בוודאי לגל חדש של ביוגרפיות על דמויות שערוריתיות, בלי כל החלקים השערורייתיים בחייהן אז יש לנו כמה הצעות להוליווד, ואת הצ'ק – תשלחו בדואר.

>>

"הרומן שלי עם פולנסקי"

סיפור חייו המרגש של הבמאי האגדי רומן פולנסקי, מילדותו בפולין כיהודי בזמן עליית הנאציזם, דרך הבריחה שלו מגטו קרקו, מהרגע שלמד לאהוב את אמנות הקולנוע, לעלייתו כבמאי הוליוודי מצליח, דרך סרטים כמו "צ'יינהטאון" ו"תינוקה של רוזמרי", מהרומן הסוער שלו עם השחקנית שרון טייט, דרך הרצח המזעזע שלה על ידי חסידיו של צ'ארלס מנסון. יש בסיפור הזה הכול: רצח, מלחמה, קולנוע וסקס (עם נשים בגירות). אין צורך להזכיר סיפורים שהביאו לבריחתו מארצות הברית אפשר אפילו לקחת את זה ששיחק את פולנסקי לסצנה אחת ב"היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו. ובקשר לבמאי: שמענו שפולנסקי עצמו עדיין פעיל.

"הנסיך: צ'ארלס מנסון"

ואם כבר צ'ארלס מנסון: מה עם הסיפור שלו? עוד בחור קטן עם חלומות גדולים, מנסון גדל במשפחה לא מתפקדת בדרום ארצות הברית והגיע בשנות השישים הפרועות לקליפורניה, ארץ האהבה החופשית. בעזרת הכריזמה הטבעית שלו, מנסון הצליח למשוך אליו עדת מעריצים, ממש "כת" אפשר להגיד, דבר מרשים לכל הדעות. הסרט יעסוק גם בקריירה המוזיקלית של צ'ארלי, מהשירים המקוריים שלו, לחברות הקרובה שלו עם נגן הביץ' בויז דניס ווילסון, וזהו בעצם, למה להמשיך מכאן ולהרוס סיפור סיקסטיז יפה? נשמע כמו סרט מעולה, ואפשר אפילו ללהק את זה ששיחק את מנסון ב"היו זמנים בהוליווד"!

"אפשטיין: האיש שרצה אי"

ג'פרי אפשטיין?איש הכספים? כן, זהו סיפורו של בחור אמריקאי בעל שאיפות אדירות, שהפך במהרה מעוזר זוטר בחברת השקעות לאיש מפתח בעולם ההשקעות האמריקאי והעולמי. אבל ג'פרי הצעיר חלם על דבר גדול יותר: אי משלו. "אתה משוגע, ג'פרי!", אמרו לו חבריו בניו יורק, "אף פעם לא יהיה לך אי משלך, וגם אם יהיה לך – אף אחד לא ירצה לבוא לשם". אבל ג'פרי המשיך לעבוד ובסוף, בעזרתו של ידידתו השנונה גיליין מקסוול, הוא השיג את האי שלו. ותחשבו על כל הופעות האורח בסגנון "פורסט גאמפ" שיכולות להיות בסרט: הנסיך אנדרו, ביל קלינטון, דונלד טראמפ, דייוויד קופרפילד, כולם (לכאורה) יהיו חלק מהסיפור שיסתיים במסיבת ההשקה של האי. סיפור הצלחה.

"מל הזועם: עלייתו של מל גיבסון"

מל גיבסון היה רק אחד מעשרה ילדים של משפחה אירית-קתולית קשת יום בפרברי מדינת ניו-יורק, כשלפתע אביו קיבל דמי פיצויים של 145,000 דולר והעביר את כל משפחתו לאוסטרליה. זה כמו סצנה מ"צ'ארלי והשוקולדה"! בעיר סידני הפך גיבסון מנער אמריקאי צנום לתמצית הגבר האוסטרלי וזכה להצלחה אדירה כשכיכב בסרטים המוקדמים של פיטר וויר וג'ורג' מילר. הסרט יתמקד במעבר שלו להוליווד, ואיך בעזרת הכריזמה המסוכנת והעיניים המשוגעות שלו הוא הפך לכוכב הוליוודי ענק, שלא עשה שום דבר רע ואין לו דעות מוזרות על אף קבוצה אתנית, במיוחד לא יהודים. הרי אם הוא היה אנטישמי, נראה לכם שהיו ממשיכים להוציא את הסרטים שלו בישראל? כמובן שלא!

"או.ג'יי סימפסון: סחוט טרי"

כולם אוהבים סיפור טוב על אתלט מנצח, ומי יותר מנצח מאשר או ג'יי "הג'וס" סימפסון. כן, היו כבר פרוייקטים ביוגרפיים שעסקו בסימפסון כמו המיני-סדרה "סיפור פשע אמריקאי" של ריאן מרפי, שם גולם על ידי קובה גודינג ג'וניור. אבל הסדרה הזאת משום מה בחרה להתמקד בחייו אחרי שנת 1994, בזמן שכל הדברים הכי טובים קרו לפני! מקריירת הפוטבול שלו, שם נחשב לאחד הרצים האחוריים הטובים בהיסטוריה, להופעות שלו בסרטים כמו "האקדח מת מצחוק" ותכניות טלוויזיה כמו "סאטרדיי נייט לייב", למפגשים עם סלבס כמו אבא של קים קרדשיאן – זה יכול להיות סרט הפיל-גוד של הקיץ! רק אל תשכחו את הכפפות שלכם.

"ליב סטרונג: סיפורו של לאנס"

עוד אתלט עם סיפור חיים מרתק הוא לאנס ארמסטרונג. רוכב אופניים פנומנלי, ששרד את מחלת הסרטן, איבד אחד מאשכיו, והמשיך לרכוב ולנצח בטור דה פראנס למרות הכול. ולא לשכוח גם את הפעולות הפילנתרופיות שלו, כמייסד קרן ארמסטרונג למלחמה בסרטן. אנחנו גם לא יכולים לחשוב על סרט הוליוודי שעוסק ברכיבה על אופניים, אז זו הזדמנות מצויינת. כלומר, היה את הסרט טלוויזיה הקומי של HBO בשם Tour De Pharmacy, שעסק משום מה ברוכבים שלוקחים סמים משפרי ביצועים. אבל מה זה קשור לארמסטרונג?

"הראשון בבידור: דודו מלך ישראל"

כבר שנים שמבטיחים לנו פה בישראל סרט ביוגרפי על אחת מדמויות המפתח של הטלוויזיה הישראלית – דודו טופז, שהתחיל כשחקן צעיר עם שאיפות אמנותיות והפך לראשון בבידור, מלך הרייטינג, האיש שנשך את נטלי אוריירו, זרק כדורי שוקולד לפה של מישהי בשידור חי והבטיח לכולנו לראות חייזרים. כן, הוא היה אדם קצת מגוחך, אבל קשה להתווכח עם ההשפעה שלו על התרבות הישראלית שבשיאv כמעט והתרגמה לקריירה פוליטית ודיבורים על מירוץ עתידי לראשות הממשלה. סיפורנו נגמר כשכמה תוכניות חדשות שלו נכשלות והוא יורד מהבמה ונעלם. סיום מינורי, ככה הוא היה רוצה את זה.

"שרה: דיילת בשחקים"

ונסיים עם קומדיה רומנטית ישראלית מתוקה. שרה היא דיילת אלעל פשוטה, שחולמת יום אחד לטפל בילדים. יום אחד היא פוגשת במטוס איש עסקים כריזמטי בשם בנימין, והשניים מתחילים רומן סוער. אך האם בנימין יוכל להתחייב לשרה? האם היא תוותר על הקריירה הזוהרת שלה כדיילת? האם אהבה יכולה לשרוד את הלחץ של להיות בגובה עשרות אלפי מטרים? אלו בהחלט השאלות היחידות שעולות מהסיפור החמוד הזה של דיילת אחת ומוכר רהיטים, סיפור קטן בלי שום השפעה על חיינו. הביקורות כבר מהללות: "חמישה כוכבים! גרסה מודרנית ל"אהבה בשחקים"! סרט לראות עם כוס שמפניה טובה וסיגר! סוף מתוק כמו עוגת ביסקוויטים!". אם זה לא יעבוד בתור קומדיה רומנטית אפשר לעשות גם מותחן פסי-כו-לו-גי!

• המסך
• קולנוע
• ביוגרפיה
• מייקל ג'קסון

ברשימת המפיקים של "מייקל" מופיעים שישה אנשים ששם משפחתם הוא ג'קסון – ארבעת אחיו, אחותו לה טויה ובנו פרינס. מעליהם ברשימה מופיעים סוכנו ג'ון ברנקה, ומנהל עיזבונו ג'ון מקליין. מייקל עצמו מגולם בסרט על ידי אחיינו ג'אפר, בנו של ג'רמיין. ביוגרפיות מוזיקליות המופקות על ידי מקורבים – כמו במקרה של "רפסודיה בוהמית" – נוטות להציג גרסה משופצת של הגיבור. אבל "מייקל" הולך רחוק יותר. זה לא סרט, זה מפעל טיהור.

>> אימה בפלאנט איילון: שבעה ילדים הרסו את הסרט. יתכן שהוא טוב
>> "פרויקט הייל מרי" נראה כמו מארז סרטים לחג. זאת לא מחמאה

על התסריט חתום ג'ון לוגן ("גלדיאטור", "סקייפול") ועל הבימוי אנטואן פוקואה ("יום אימונים מסוכן"), אבל נראה שהם היו נתונים בסד שנקבע על ידי צוות ההפקה, שדאג לא לפגוע בביצת הזהב. כתוצאה מכך, "מייקל" מציע תיאור מאוד חלקי של חייו של מלך הפופ מגיל 10, כשהיה הכוכב של הלהקה המשפחתית "חמישיית הג'קסונים", ועד הקונצרט שנתן בלונדון ב-1988, במסגרת סיבוב ההופעות העולמי של האלבום "Bad". למה דווקא הקונצרט הזה? כנראה משום שהמפיק המרכזי של הסרט הוא גרהם קינג הבריטי, שהפיק גם את "רפסודיה בוהמית". הסרט נפרד ממייקל בגיל 30, ולא מספר מה קרה אחר כך. זאת אסטרטגיה ברורה להימנע מאזכור שלל השערוריות שהכתימו את דמותו בחייו ובמותו, ובראשן יחסיו המפוקפקים עם הילדים שבהם הקיף את עצמו.

סיפורי כוכבות לרוב ניחנים בתבנית הנרטיבית המוכרת של עלייתו ונפילתו (לרוב לסמים וסקס מזדמן), ועלייתו החוזרת של הכוכב. כשעוצרים בגיל 30 אנחנו נשארים רק עם סיפור עלייתו ועלייתו (בלי כל רמז למערכות יחסים עם בני או בנות זוג). את המשבצת של "נפילתו" ממלאת באופן חלקי התאונה על הסט של צילום פרסומת לפפסי קולה ב-1984, שגרמה לו כוויות בגולגולת ושלחה אותו לבית חולים. אבל זה אירוע לא דרמטי והוא אינו נובע מאישיותו של הגיבור.

מייקל מוקף בסרט באנשים נפלאים שרק רוצים לעזור לו להגשים את עצמו, בהם מייסד מוטאון ברי גורדי, המוזיקאי קווינסי ג'ונס, וכמובן מפיק הסרט ג'ון ברנקה (בגילומו של מיילס טלר). לצורך עיצוב הקשת הדרמטית, יש בסרט נבל אחד שמצר את צעדיו – אביו ג'וזף, המגולם על ידי קולמן דומינגו. ג'וזף (שהלך לעולמו ב-2018 ואינו יכול להתלונן) מוצג כמי ששלט במשפחה ביד רמה, החטיף למייקל מכות וסירב לשחררו לקריירה עצמאית. זאת דמות חד מימדית ולא מעניינת, ודומינגו נתקע על תו אחד. אמא קתרין (ניה לונג) מנסה לסוכך על בנה, וארבעת האחים הם לא יותר מסטטיסטים – עד סוף הסרט לא תבדילו בין ג'רמיין, מרלון, ג'קי וטיטו. יש לציין שהאחות ג'נט נעדרת מהסרט, ואף השמיעה עליו ביקורת קשה, כמו גם בתו של מייקל, פריס, שהעלתה ציוץ בו טענה שמדובר בפנטזיה שאינה מייצגת את האמת.

אז מה יש בסרט? הרבה להיטים המבוצעים בשלמותם, והרבה חיות פרא (דיגיטליות), בהן שימפנזה, למה וג'ירפה. מתברר שמייקל הבודד קנה אותן כדי שישמשו לו חברים. יש גם כמה סצנות שבהן מייקל הבוגר הולך לשמח ילדים בבתי חולים. התמונות האלה, שנראות כמו חלק מקמפיין של פוליטיקאי, מציגות אותו כמעט כקדוש – לפחות ביחסיו עם ילדים. כאמור, מפעל טיהור.

אפשר היה לקוות שהסרט לפחות יתרום משהו להבנתנו את האמנות של מלך הפופ. אחד הסיקוונסים היותר סוחפים מוקדש להקלטת הווידאו קליפ של הלהיט האימתני "Thriller", אך גם הוא מגלה לנו מעט מאוד על תהליך היצירה. בין השאר, הסרט מעלים את תרומתו של הכוריאוגרף מייקל פיטרס, ומייצר את הרושם שהכוריאוגרפיה היא של ג'קסון.פרט לשוט אחד של רגליו של ג'קסון, גם לא תלמדו דבר על ה"moon walk" המזוהה איתו. שלל רקדנים שחורים ביצעו את הצעד הזה עשרות שנים לפניו, אבל הסרט לא מראה לנו את ג'קסון מתבונן בהם ומתרגל. במקום זאת אנחנו רואים אותו צופה עם אמו ב"שיר אשיר בגשם", וסרטים לבנים נוספים, ונרמזים שאת ההשראה שלו הוא לקח מהם.

ביל ביילי מבצע את ה-moonwalk ב-1955:

צבע עורו של ג'קסון (לפני שהתחלף בגלל מחלת עור, כפי שהסרט רומז בשלב מוקדם) בכל זאת מוזכר בסצנה אחת, שבה הוא פוגש את נשיא תקליטי סי.בי.אס וולטר יטניקוף (מייק מאיירס, שגילם תפקיד דומה ב"רפסודיה בוהמית"). יטניקוף טוען שב-MTV לא משדרים אמנים שחורים, וכך מעניק לסרט ולמייקל קמצוץ של רלוונטיות חברתית, ברמה של סימון V במשבצת.

לזכותו של הסרט אני יכולה לציין רק את הופעותיהם של ג'אפר ג'קסון בן ה-29, ושל הילד ג'וליאנו קרואה. שניהם דומים למייקל, רוקדים כמותו, ונשמעים כמותו, ומצליחים לעצב דמות כמעט נוגעת ללב של ילד מחונן שמתקשה להתבגר, ומזדהה עמוקות עם דמותו של פיטר פן. אבל מעבר להצגתו כילד בודד, דמותו של מייקל ג'קסון נותרת עמומה ובלתי פתורה.הביקורות האיומות ש"מייקל" כבר הספיק לגרוף בחו"ל לא ימנעו ממנו לשבור קופות. רק קחו בחשבון שלצידו "רפסודיה בוהמית" נראה כמו סרט כן, עמוק ומורכב.

2 כוכבים
Michael בימוי: אנטואן פוקואה. עם ג'אפר ג'קסון, קולמן דומינגו, מיילס טלר. ארה"ב 2026, 127 דק'

• ביקורת סרטים
• מייקל ג'קסון
• ביוגרפיה
• מוזיקה שחורה
• פופ

בפרוס עונת האוסקרים יוצאות למסכים ביוגרפיות מוזיקליות. היום לפני שבע שנים יצא "רפסודיה בוהמית" שזיכה את ראמי מאלק באוסקר על הופעתו כפרדי מרקורי, ובשנה שעברה "אנונימי לגמרי" סידר לטימות'י שאלאמה מועמדות על הופעתו כבוב דילן. זה לא הולך לקרות לג'רמי אלן ווייט. הקרנת העיתונאים של "ספרינגסטין: הדרך משום מקום" נפתחה בפנייה מצולמת של הבמאי/תסריטאי סקוט קופר אל הצופים, שבה הוא הסביר שסרטו לא מכסה את כל חייו של המוזיקאי, אלא מתמקד בתקופה שבה עבד על האלבום "נברסקה" כי זה מה שעניין אותו כיוצר. זה הסבר אפולוגטי וכפוי שמסמן כבר בהתחלה שהמפיצים חשבו שיש בעיה בסרט.

הבחירה להתמקד בפרק זמן מוגבל שבו הגיבור התמודד עם בעיות נפשיות יכולה בהחלט להיות מעניינת, כפי שהדגים ביל פולאד ב"אהבה וחסד", שעסק בשדים של בריאן ווילסון. אבל סרטו החיוור של קופר מפספס בכל הרבדים, ומגלה לנו מעט מאוד על נפשו ועל יצירתו של הבוס. שלא כמו "נברסקה" האינטימי והמינימליסטי, שזכה להצלחה מפתיעה למרות שספרינגסטין הקליט אותו בבית עם ציוד בסיסי, הסרט על יצירתו ודאי לא יזכה להצלחה דומה.

"ספרינגסטין: הדרך משום מקום" נע בין ילדותו של ברוס, המצולמת בשחור לבן, לבין 1982, כשספרינגסטין בן ה-33 מצופה לספק עוד להיטים אחרי הצלחת "Born to Run" ו"The River". אבל המוזיקאי הדיכאוני מסתגר בביתו בניו ג'רזי, וכותב שירים על אנשים עם חרא של חיים. למה הוא מדוכא? התשובה הפשטנית של הסרט היא שבילדותו השחורה לבנה אבא שלו (סטיבן גרהם מהסדרה "התבגרות") היה שתיין ואמו (גבי הופמן) צעקה שהיא תעזוב אותו, והאוויר היה מלא אלימות.

שלא כמקובל בביוגרפיות מוזיקליות, הבחור מניו ג'רזי לא שותה ולא צורך סמים ואינו מוצג כקורבן של הצלחתו, כי המנהל והמפיק שלו (ג'רמי סטרונג) מעניק לו את כל התמיכה שהוא זקוק לה (הוא גם שולח אותו לטיפול, ואז הסרט מדלג תשעה חודשים קדימה ומתברר שהטיפול הצליח). הבעיה היא שהקלישאות המוכרות מוחלפות בסתם דיכאון שאינו מוצג באופן מעניין מבחינה פסיכולוגית, חברתית או קולנועית. ספרינגסטין פשוט נראה מדוכדך, והעיניים של ווייט ("הדוב") נותרות ריקות.

מסרט שמתמקד באלבום אחד אפשר היה לצפות שיהיה מושקע בתיאור לידת השירים עצמם. אבל קופר מראה את ספרינגסטין מטייל באטלנטיק סיטי עם המלצרית שהוא יוצא איתה, ואז חותך לספרינגסטין מרכיב רשימת שמות של שירים, שאחד מהם נקרא "אטלנטיק סיטי". ואותו דבר הוא עושה עם "בית על הגבעה". זה דימוי כל כך חסר השראה של השראה. בין השירים משתרבבת גרסה ביתית מוקדמת של "Born in the U.S.A." עם מלודיה שונה, ולרגע נדמה שיש כאן נקודת מוצא לתיאור התפתחות של השיר. אבל אז ברוס מגיע לאולפן ומקליט את הלהיט בדיוק כמו שאנחנו מכירים אותו היום, ולא ברור איך הגיע מכאן לשם. דרך אגב, הרומן עם המלצרית (אודסה יאנג) מתואר כבדרך אגב, ולא מוביל לשום מקום.

זה לא פשוט לתאר דיכאון או השראה באופן קולנועי, ומה שקופר חשב עליו זה להתלות בסרטים אחרים. קטעים מ"שביל הזעם" של טרנס מאליק מ-1973 ו"ליל הצייד" של צ'רלס לוהטון מ-1955 משולבים לאורך הסרט כמעין דימוי לעולמו הפנימי של ספרינגסטין. בשני הסרטים המעולים האלה יש צעירים אבודים ודמות אב אלימה, ונוכחותם רק מדגישה את דלות המחשבה שעומדת מאחורי "ספרינגסטין".

קופר הוא במאי יומרני ובינוני מאוד, שמצליח לגייס לסרטיו היומרניים והבינוניים שחקנים מהשורה הראשונה, מה שאינו מציל אותם מכישלון בקופות. היחידי שהצליח לו היה סרטו הראשון ודל התקציב "לב לא שפוי", שסידר לג'ף ברידג'ס את האוסקר שבושש לבוא על הופעתו כזמר קנטרי מזדקן. סרטיו הבאים, בהם "אחים בדם" (כריסטיאן בייל, וודי הרלסון, ווילם דפו), "חוקי הפשע" (ג'וני דפ, בנדיקט קמברבץ', קווין בייקון), ו"עיניה התכולות" (בייל, ג'יליאן אנדרסון) התחזו לטרגדיות אפלוליות על גברים אלימים, אך היו חלולים כמו פח. קיוויתי שחזרה לעולם המוזיקה תשפר את הישגיו. זה לא קרה. למשורר של מעמד הפועלים האמריקאי מגיע סרט הרבה יותר טוב מזה.
2.5 כוכבים
Springsteen: Deliver Me from Nowhere בימוי: סקוט קופר. עם ג'רמי אלן ווייט, ג'רמי סטרונג, סטיבן גרהם, פול וולטר האוזר. ארה"ב 2025, 119 דק'

• ביקורת סרטים
• ביוגרפיה
• מוזיקה
• קולנוע

הסצנה הכי יפה ב"אנונימי לגמרי" מופיעה ממש בהתחלה. בוב דילן הצעיר והעדיין אנונימי עולה לרגל לבית חולים בניו ג'רזי, שם מאושפז הזמר-המשורר האקטיביסט וודי גאת'רי, שחלה במחלת הנטינגטון ואינו מסוגל עוד לדבר. לצד מיטתו יושב ידידו ושותפו לדרך פיט סיגר. דילן אומר לגאת'רי כמה הוא מעריץ אותו (את סיגר פחות) ואז שר לו את "שיר לוודי" שכתב לו ועליו. גא'תרי מביע את תודתו והערכתו ללא מילים, וסיגר מזמין את דילן לישון בביתו.

>>השתלטות הרובוטים: השימוש ב-AI מבזבז את הכישרון של ארץ נהדרת

זאת סצנה נוגעת ללב שמפגישה שלושה ענקי שירה בשלבים שונים בחייהם ובקריירות שלהם – התחלה, אמצע וסוף. והיא בדיונית בעיקרה. דילן אמנם ביקר את גאת'רי בבית החולים ב-1961, אבל סיגר לא היה שם, ואת השיר הוא כתב בעקבות הביקור. זה מסוג הדברים שמותר לעשות בביוגרפיות קולנועיות. הבעיה היא ששום דבר בהמשך הסרט לא משתווה לסצנה הזאת, ושדילן יישאר אנונימי עבור הצופים גם בסופו. "אנונימי לגמרי" גרף שמונה מועמדויות לאוסקר, בהן לסרט, לתסריט, לבימוי ולשלושה מהשחקנים. לטעמי רק אחת מהן מגיעה לו, וזאת לא המועמדות לטימותי שאלאמה, וגם לא לג'יימס מנגולד – אחד הבינוניים שבבמאים המוערכים בהוליווד.

"אנונימי לגמרי" עוקב אחר עלייתו המטאורית של דילן בשדה מוזיקת הפולק/מחאה, עד שפנה לעבר גיטרות חשמליות ארבע שנים אחרי כן ונדחה על ידי מעריציו כבוגד (אירוע שתואר באופן מתומצת, מטאפורי ואפקטיבי הרבה יותר ב"אני לא שם" של טוד היינס). בין לבין הוא שר את שיריו המפורסמים, מנהל רומנים לא מחויבים עם שלוש נשים, ומביע הרבה אדישות ואף בוז לכל נציגי הקפיטליזם, בין אם אלה מנהלי חברות התקליטים הגדולות או מנהלי פסטיבל ניופורט למוזיקת פולק שמציגים עצמם כאלטרנטיבה לממסד השמרני. הסרט נטול נרטיב קלאסי – הוא משוטט מפה לשם, ומה שמספק לו תבנית עלילתית כלשהי אלה הופעותיו השנתיות של דילן בפסטיבל ניופורט – החל מהפעם שהוא היה אורח של ג'ואן באאז, דרך הפיכתו לכוכב הגדול שכולם מחכים לו, ועד לבגידה הגדולה.

מה שאמור להדביק אותנו למסך זו הופעתו המדוברת של טימותי שאלאמה כבוב דילן. שאלאמה, שלוהק לתפקיד אי אז ב-2020, למד לנגן בגיטרה ובמפוחית במיוחד עבור הופעתו בסרט, והוא עושה זאת היטב. הוא גם שר יופי. אך מעבר לכך הוא מגיש חיקוי של דילן, ולא באמת הופך לדילן. זאת הופעה שכולה העמדת פנים, ללא עומק רגשי. זה בולט במיוחד בסצנה שבה אחת מנשותיו עוזבת אותו והוא יוצא מגדרו ורוכב על האופנוע שלו בתקווה לעצור אותה לפני שתעלה על המעבורת. אך כשהוא מגיע לשם פניו נותרות ריקות. שאלאמה הוא שחקן בעל יכולת, אבל נראה שהתסריט שהונח בידיו, והבימוי החיוור של מנגולד, לא עזרו לו לבנות דמות.

שאר השחקנים בסרט יותר טובים. אל פנינג ("קתרינה") נהדרת כסילבי – תרכובת של בנות זוג שונות של דילן מאותן שנים. היא אמנם קיבלה לידיה תפקיד קלישאתי של האישה שנותרת מאחור, אך היא ממלאת אותו בניואנסים. גם מוניקה ברברו, שזה תפקיד הפריצה שלה, טובה כג'ואן באאז, זמרת ומאהבת לעת מצוא. והיא שרה יפה מאוד, גם אם אף אחת לא יכולה לשיר כמו ג'ואן באאז. סקוט מק'ניירי – משחקני המשנה הבולטים בהוליווד ("ארגו", "קוד שרוף") – טוב כתמיד בתפקיד גאת'רי, ובויד הולברוק ("לוגאן") שורף את המסך כג'וני קאש, אחד האנשים היחידים, פרט לגאת'רי, שדילן מעריך ומוקיר (כמתואר בסרט, הם כתבו זה לזה מכתבי אהבה). כזכור, לפני 20 שנה מנגולד ביים את "הולך בדרכי" – ביוגרפיה בינונית של ג'וני קאש בכיכובו של חואקין פניקס. אני תוהה אם סרטו הבא יהיה על ג'ואן באאז.

טוב מכולם אדוארד נורטון בתפקיד פיט סיגר. זמר הפולק האקטיביסט, שנרדף על ידי הממסד אך תמיד שמר על אופטימיות, היה אחד התומכים הראשונים של דילן, אך נראה שזה לא היה הדדי. נורטון בהחלט עשוי לזכות באוסקר על הופעתו החמה והשקטה, עד שהוא יוצא מעורו באותו פסטיבל מדובר. לצידו מופיעה אריקו הצונה בתפקיד רעייתו התומכת. היא מקבלת הרבה תקריבים שבכולם יש לה הבעה אחת – ואני לא מאשימה אותה, אלא את הבמאי.

השם שנבחר לסרט, "אנונימי לגמרי", כמו מכריז מראש על כישלונו לפענח את דמותו של דילן. זאת התחמקות שמותירה אותנו עם הדימוי של הגאון האדיש. הסרט, שנפרש על פני 140 דקות, מהנה בעיקר בסצנות של השירים – כאלה יש המון והם מושרים בשלמותם – אבל הדרמה שטוחה ולא מתגבשת למשהו מעניין. וגם אין כאן איזו אמירה מהדהדת על התקופה ועל אמריקה. עוד סרט בינוני על אמן גדול.
3 כוכבים
A Complete Unknown. בימוי: ג'יימס מנגולד. עם טימותי שאלאמה, אדוארד נורטון, אל פאנינג. ארה"ב 2024, 140 דק'

• ביקורת סרטים
• טימותי שאלמיי
• בוב דילן
• ביוגרפיה
• פולק רוק
• מוזיקאים

ביוגרפיות קולנועיות נבחנות בעיקר ביחס לשני תחומים – המציאות והקולנוע. ברובד הראשון נשאלת השאלה האם הסרט מדייק בפרטים ושופך אור על החיים ועל האומנות של גיבורו. בשני – האם הסרט מהנה לצפייה. סרטה של סם טיילור-ג'ונסון ("חמישים גוונים של אפור") כושל בראשון. אך להפתעתי, בשני הוא דווקא די מצליח. כזכור, גם סרטה "נער משום מקום", על ג'ון לנון הצעיר, היה חביב ולא מהותי.

>>עברית וצ'יל: 9 הסרטים הישראלים הכי טובים בנטפליקס

"Back to Black" הוא סרט סימפטי, אלא שבהימנעותו המבורכת ממה שמכונה "trauma porn" הוא קצת סימפטי מדי. הוא מספר על יהודיה חמודה ומוכשרת, וגם קצת חצופה, שאהבה מאוד את סבתה המקסימה, ואת אביה הנחמד, ואז היא התאהבה בנרקומן חמוד. הוא אהב אותה בחזרה, אבל התקשה לחיות באור הזרקורים והפלאשים של מצלמות הפפרצי (המסומנים בסרט כנבלים האמיתיים), אז הוא עזב אותה. בחלוף הזמן, אחרי שהיא כתבה עליו שיר, הם שבו והתאחדו (היא רצתה חתונה ושישה ילדים). יום אחד המשטרה עצרה אותו – מסופר לנו שהוא שבר למישהו את הלסת אבל האירוע האלים אינו נכלל בסרט המטוהר הזה – והוא נשלח למאסר לא קצר. חוץ מזה איימי שתתה יותר מדי אלכוהול וגם צרכה קצת סמים קשים ולפעמים התפרצה על אנשים שעיצבנו אותה, אבל השחור שבכותרת לא ממש נמצא שם. למען האמת, תמונת הסיום צבועה בוורוד, מילולית, כמעין ניגוד אירוני למה שכולנו יודעים. אבל הסרט נחמד מכדי שהניגוד הזה ייצר צריבה רגשית.

"איימי" התיעודי של אסיף קפדייה מ-2015סיפר לנו סיפור די שונה, והרבה יותר טרגי. האבא, מיטשל ויינהאוס, שמח להתעלק על ההצלחה של בתו, ובגד בתפקידו כאב כשהסתנוור מאור הזרקורים ולא ראה שהיא זקוקה לעזרה. אבל ההפקה הנוכחית נזקקה לאישורו של האב כדי להשתמש בשירים של איימי, ולכן קיבלנו אבא טוב, כמעט מלאך מגונן, שנוכח מאוד בחייה (אמה נראית רק לרגע דל). הוא מסיע את בתו במוניתו ומשוחח אתה על גא'ז, ורק מחכה שהיא תגיד שהיא צריכה ללכת למכון גמילה, ואז הוא מייד לוקח אותה לשם. האבא – כאן הוא מכונה בשם החיבה מיץ' – מגולם על ידי אדי מרסן ("ריי דונובן"), שחקן בריטי מצוין. בכלל, הליהוק הוא הצד החזק של הסרט. את הסבתא האהובה, שאיימי מרבה לבלות איתה ושואלת ממנה את הסטייל, מגלמת לזלי מנוויל הנהדרת ("גברת האריס נוסעת לפריז"). הסבתא היא הראשונה שאיימי מספרת לה שפגשה את אהבת חייה – לא נראה שיש לה חברות בנות גילה.

את האהוב בלייק מגלם ג'ק אוקונל מ"סקינס", שחקן עוצמתי ומאוד מוכשר, שמשום מה עדיין לא פרץ בקולנוע (למרות תפקיד ראשי ב"לא נשבר" שביימה אנג'לינה ג'ולי). יש אופציה שזה סוף סוף יקרה לו, כי בתפקיד בלייק הוא סקסי וחמוד, ולסצנות החיזור נכתבו דיאלוגים נעימים לאוזן. בלייק מכיר לאיימי את השאנגרי לאס – הרכב בנות אמריקאי משנות השישים, שהיא לוקחת מהן השראה מוזיקלית (בנוסף לזמרות הג'ז הגדולות בילי הולידיי ושרה ווהן) – וכך תורם לקריירה שלה. כן, הוא איתה גם קצת בגלל הכסף, וכאמור הוא נרקומן, אבל זה לא עניין מרכזי.

הסרט מתמקד בסיפור האהבה שהניב חלק מהלהיטים של ויינהאוס, ודי מזניח את תהליך בריאתם והפיכתם ממילים על נייר ליצירות מוזיקליות עשירות שהותירו חותם עז. בכלל, המפגשים עם אנשי תעשיית המוזיקה מאוד קצרים, והשפה הקולנועית של הסרט קורקטית למדי. המצלמה שם בעיקר כדי לשרת את השחקנים, ולא נראה שלקחה השראה כלשהי מהאומנות של איימי. השירים מבוצעים בסרט על ידי השחקנית הראשית מריסה אבלה, מהסדרה "התעשייה", ואף שהיא זמרת לא רעה, היא בהחלט לא איימי ויינהאוס. כלומר, קולה הכה ייחודי ועוצמתי של ויינהאוס נעדר מהסרט עליה. לכן כשהסוכן החדש שלה אומר לה שיש לה קול נדיר, לא ברור על מה הוא מדבר. פרט לפרט הלא שולי הזה, אבלה היא הקלף החזק של הסרט. היא חיננית ושובה את הלב בתפקיד הצעירה הלא יציבה, שהיא מלאת בטחון באומנותה וחסרת בטחון בכל השאר. בקיצור, אם חשקה נפשכם בסיפור אהבה מוזיקלי, לכו ל"Back to Black". אבל אם אתם מעוניינים בדיוקן רציני של האמנית הטרגית איימי ויינהאוס, מוטב שתצפו בסרט התיעודי שהוזכר למעלה.
3 כוכבים
בימוי: סם טיילור ג'ונסון. עם מריסה אבלה, ג'ק אוקונל, אדי מרסן, לזלי מנוויל. בריטניה 2024, 122 דק'

• המסך
• ביקורת סרטים
• איימי וויינהאוס
• ביוגרפיה
• סרטים