אפקט הקורונה באוסקר: ניצחון הבמאיות וההפקות הקטנות

"והמועמד החמישי והאחרון בקטגוריית הבימוי הוא סטיבן ספילברג על סרטו 'סיפור הפרברים'". המשפט הזה ללא ספק נשמע צפוי וטיפוסי יותר מאשר רשימת המועמדים האמיתית שהוכרזה אתמול. הגיוני להניח שהוא גם היה נאמר, אלמלא נדחתה יציאת הסרט למסכים מדצמבר 2020 לדצמבר 2021.

בשנים כתיקונן האולפנים ההוליוודיים הגדולים נוהגים להוציא את הסרטים שהם מהמרים עליהם לאוסקר לקראת סוף השנה, אבל, כידוע, השנה שחלפה לא היתה כתיקונה. עקב סגירת בתי הקולנוע, האולפנים הגדולים דחו את יציאתם של הרבה סרטים עתירי תקציב ו/או מעוררי ציפיות, ובתחרות על תשומת הלב של חברי האקדמיה לקולנוע התפנה מקום להפקות קטנות יותר של קולנוענים וקולנועניות פחות מוכרים. אם בשנים קודמות נמצא מקום באירוע ההוליוודי הנוצץ לסרט עצמאי אחד או שניים, השנה האוסקר דומה מתמיד לתחרות המקבילה Independent Spirit Award, שטקס הפרסים שלה ייערך שלושה ימים לפני כן.

כך קרה שלראשונה ב-93 שנות האוסקר שתי במאיות מתמודדות זו מול זו על פרס הבימוי – אמרלד פנל שיצרה את "צעירה מבטיחה" (תקציב הפקה: 5 מיליון דולר) וקלואה ז'או עם סרטה "ארץ נוודים (5 מיליון). לצידן מתמודדים שלושה גברים, שרק אחד מהם הוא מועמד קלאסי, בהיותו גבר אמריקאי לבן שכבר זכה לשתי מועמדויות בעבר – דיוויד פינצ'ר על סרטו "מאנק" (25 מיליון). שני האחרים הם תומס וינטרברג הדני עם "עוד סיבוב" (5 מיליון), ולי אייזק צ'אנג, אמריקאי ממוצא קוריאני, שכתב וביים סרט סמי אוטוביוגרפי יפה ומינורי בשם "מינארי" (2 מיליון). כלומר, התקציב הכולל של חמשת הסרטים שמועמדים בקטגוריית הבימוי – כ-42 מיליון דולר – הוא פחות מחצי מהתקציב של "סיפור הפרברים" של ספילברג (100 מיליון). פרט ל"עוד סיבוב" הדני, המתמודד בקטגוריית הסרט הבינלאומי, כל הסרטים האלה מועמדים גם בקטגוריית הסרט הטוב ביותר.

אני רוצה לשוב ולהדגיש את עניין המועמדות של שתי במאיות באותה שנה. עד כה, רק חמש במאיות הצליחו לחדור למועדון הסגור המכונה קטגוריית הבימוי, ואחת הסיבות לכך היא התקציבים הנמוכים שנשים נאלצו לעבוד איתם. לינה ורטמילר ("שבע היפהפיות") היתה הראשונה ב-1975. חלפו 18 שנים בטרם ג'יין קמפיון זכתה לכבוד עם "הפסנתר" ב-1993, ואחריה באו סופיה קופולה ("אבודים בטוקיו" 2003), קתרין ביגלו ("מטען הכאב" 2008) וגרטה גרוויג ("ליידי בירד" 2017). ביגלו היתה היחידה שגם זכתה, ועל פי כל הסימנים המקדימים קלואה ז'או תהיה השנייה.

מתוך הסרט "מאנק"

שיהיה לגמרי ברור, העובדה שהבמאיות זכו לכאורה מההפקר אינה מקטינה מערך סרטיהן – שניהם נפלאים עד מאוד, לצד היותם קולעים לרוח הזמן. חבל רק שהיה צורך במגיפה גלובאלית כדי לטלטל את המערכת השמרנית והמיושנת. למען האמת, "מאנק" – הסרט הכי טיפוסי לאוסקר, בשל עיסוקו במיתולוגיה הוליוודית, הוא גם הכי מפוספס מבין המועמדים. אף שהוא מוביל במספר המועמדויות – 10 בסך הכל – יש להניח שהוא יזכה רק על הצילום בשחור לבן ואולי גם על עיצוב ההפקה.

ואחרי השמחה העיקרית, הנה עוד ארבע הערות על רשימת המועמדויות לאוסקר 2021: 

ניצחון שירותי הסטרימינג והאולפנים העצמאיים

תופעה נגזרת מסגירת בתי הקולנוע עקב הקורונה היא ששישה מבין שמונת המועמדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר הם של שירותי סטרימינג כמו נטפליקס ("מאנק", "משפט השבעה משיקגו" ו-35 מועמדויות סך הכל) ואמזון ("צלילי המטאל"), או שהופקו על ידי אולפנים עצמאיים. בהקשר זה יש לציין שאם "צעירה מבטיחה" יזכה בפרס (זה לא יקרה), מרגו רובי תוזמן לעלות לבמה הווירטואלית כמפיקת הסרט, ותספק לטקס את הזוהר ההוליוודי החסר. רק הדרמה הביוגרפית על הפנתרים השחורים "יהודה והמשיח השחור" שייכת לאולפני וורנר, נציגי הוליווד הישנה. ואילו "ארץ נוודים", שיצא לדרך כהפקה עצמאית קטנה וסמי תיעודית שצמחה מתוך המשבר הכלכלי, נרכש להפצה על ידי דיסני. קשה לדמיין דיסוננס גדול מזה.

מתוך "משפט השבעה משיקגו"

ניצחון האוטרים

פרט לאחד, כל הסרטים המתמודדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר נכתבו ובוימו על ידי אותו יוצר. זאת תופעה אופיינית לקולנוע עצמאי, ומאוד לא טיפוסית להוליווד, שם במאים נוהגים לביים תסריטים שנכתבו על ידי ועדה. אל פנל, ז'או וצ'אנג מצטרפים דריוס מארדר שכתב וביים את "צלילי המטאל", פלוריאן זלר החתום על "האב" (המבוסס על מחזה פרי עטו), שקה קינג שכתב (עם שותפים) וביים את "יהודה והמשיח השחור", ואהרון סורקין שיצר את "משפט השבעה משיקגו" – היקר ועתיר הכוכבים מבין המועמדים (35 מיליון). רק פינצ'ר, שלא כתב אף אחד מסרטיו, ביים תסריט שכתב מישהו אחר. אבל גם כאן מדובר ביצירה אישית, כי אותו מישהו אחר הוא אביו המנוח (שלא זכה במועמדות). יש לציין שז'או גם הפיקה וערכה את סרטה, והיא מועמדת בסך הכל לארבעה אוסקרים – המספר הכי גבוה של מועמדויות שהוענקו לאישה בשנה אחת.

הגיוון בקטגוריות המשחק

ההובלה של סרטים עצמאיים ולא יקרים עם תכנים חברתיים מתבטאת גם בנוכחות גבוהה מתמיד של מועמדים לא לבנים – או כמו שאומרים באמריקאית "people of color" – בקטגוריות המשחק, וזה כולל כמה תקדימים. מבין 20 השחקנים המועמדים, 11 הם לבנים, שישה שחורים, ושלושה ממוצא אסיאתי – קוריאני-אמריקאי, דרום קוריאנית (שניהם על "מינארי") ופקיסטני-בריטי. בקטגוריית השחקן הראשי, התחרות היא ככל הנראה בין ריז אחמד ("צלילי המטאל") לצ'דוויק בוזמן המנוח ("הבלוז של מא רייני"), שהוא השחקן השביעי שהוענקה לו מועמדות אחרי מותו. קדמו לו ספנסר טרייסי, רלף ריצ'רדסון, מאסימו טרואיסי, פיטר פינץ', הית' לדג'ר וג'יימס דין – שהיה מועמד על שני סרטים, "קדמת עדן" ו"ענק". פינץ' ולדג'ר גם זכו, ונראה שבוזמן יהיה לשחקן השחור הראשון שיזכה אחרי מותו. בקרב הנשים, גלן קלוז משווה את השיא של פיטר אוטול – שמונה מועמדויות ללא זכיות (בהנחה שהיא לא תזכה גם השנה, משום שהיא מועמדת על סרט חלש). אפשר רק לקוות שבעתיד הקרוב נוכל סוף סוף להפסיק לספור ולכמת את המועמדים והזוכים על פי גוון עורם ומוצאם.

הנקודה הישראלית

סשה בארון כהן זכה בשתי מועמדויות – האחת על התסריט של "בוראט 2" (שבו הוא מדבר עברית) והשנייה על הופעתו ב"משפט השבעה משיקגו" בתפקיד האקטיביסט היהודי אבי הופמן. אבל ברצינות – "עין לבנה" של תומר שושן (בוגר המחלקה לקולנוע במנשר) מועמד בקטגוריית הסרט הקצר, שנתיים אחרי הזכייה של ישראלי אחר, גיא נתיב, באותה קטגוריה (אם כי על סרט אמריקאי). הוא הגיע למעמד הזה אחרי שגרף שלל פרסים בפסטיבלים נחשבים, ויש לכך סיבה טובה. במשך עשרים דקות המצולמות בשוט המשכי, הסרט מצליח לרכז את התמצית הלא מוסרית של יחסה של החברה – בישראל ובכל מקום – לעובדים הזרים שבקרבה. הסרט מרשים מבחינה קולנועית (צולמו שמונה טייקים, מתוכם נבחר השישי) ועם זאת הווירטואוזיות של הצילום אינה כופה עצמה על הדרמה האנושית הכתובה ומשוחקת בדיוק רב, והפנצ'ליין בסיום מהדהד בכמה רבדים. בהצלחה לתומר ולמפיקי הסרט, קובי מזרחי ושירה הוכמן.