ממש חיכינו לסרט הזה. קיבלנו משהו בומבסטי, מופרך ונטול הומור

נטשה רומנוף היתה דמות די מוזנחת בסרטי "הנוקמים". מגניבה, מסקרנת, אבל לא מפותחת ולא מפוענחת. מאז שנצפתה ב"איירון מן 2" ב-2010 החלו דיבורים על כך שצריך לתת לה סרט משלה, אבל קפטן מארוול הגיחה מאחור והקדימה אותה למסך כגיבורה הראשונה שמובילה סרט של מארוול, והיא עשתה את זה נהדר. ב-2020, כשהאלמנה השחורה כבר היתה מוכנה להסתער על העולם, באה הקורונה והחזירה אותה למדף. עכשיו היא סוף סוף יוצאת לדרך, והיא לא כל מה שיכולנו לצפות לו.

היקום של מארוול מובחן מהיקום המקביל של DC קומיקס לא רק בגיבורים אלא גם בצבעוניות ובטון ההומוריסטי. אבל אם נניח בצד את הגרסה של זק סניידר ל"ליגת הצדק" נדמה שהשנה שני האולפנים החליפו מקומות – "וונדר וומן 1984",שעדיין מוצג על המסכים בארץ, הוא שאפתני ואדיר היקף, אבל גם ניחן ברוח טובה ובהומור, ואילו "האלמנה השחורה" הוא הבומבסטי וחמור הסבר שבין השניים. ונטשה רומנוף מזילה בו לא מעט דמעות, רק שהן לא חודרות ללב.

אחרי האירועים שתוארו ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", נטשה הופכת למבוקשת ונאלצת להסתתר. ההפוגה הזאת ממחויבותה לנוקמים מאפשרת לה להתפנות לבחינה של יחסיה עם המשפחה היחידה שהכירה – כלומר הסוכנים הרוסיים שהתחזו להוריה והעמידו פנים שהם משפחה אמריקאית טיפוסית. "האלמנה השחורה" מתחיל ב-1991 (השנה שבה התמוטטה הפרסטרויקה – אבל זה לא מוזכר בסרט שמתרחש במין בועת זמן) כש"המשפחה" נחשפת ובורחת לקובה בסיקוונס אקשן סוחף.

כותרות הפתיחה שאחריו מלוות בביצוע מלנכולי של מליה ג'יי ל"מריח כמו רוח נעורים" של נירוונה, ומספקות תקציר של החיים האלימים והמרים של נטשה ו"אחותה הצעירה" ילנה, שתוכנתו להיות "אלמנות" – שם קוד למתנקשות בשירות דרייקוב (ריי ווינסטון). אחריהן אנחנו קופצים ל-2016 כשילנה (פלורנס פיו מ"נשים קטנות") משתחררת באמצעים כימיים מהשליטה של דרייקוב במוחה (היא מסניפה מין אבקה אדומה ומיד הופכת לאדם חופשי), ושולחת מסר לאחותה שהשתחררה לפניה והשאירה אותה מאחור.

הדרמה של הסרט מתמקדת בשאלה מה מגדיר משפחה, והאם המשפחה המזויפת יכולה להפוך למשפחה אמיתית. אותה שאלה עולה שוב ושוב בסרטי החבורות של מארוול ו-DC קומיקס, וגם בסדרת "מהיר ועצבני" ונדמה שכבר לא נותר מה להוסיף. בכל זאת, הרגעים הכי מבדרים בסרט אכן עוסקים ברגעי ההתוודעות מחדש של חברי "המשפחה". ילנה מגחכת על הפוזה של נטשה, אלכסיי (דיוויד הארבור מ"דברים מוזרים"), שמתעקש שהוא המקבילה הרוסית לקפטן אמריקה, עושה בושות כמו כל אבא כשהוא מתעקש ללבוש את החליפה הישנה שכבר לא ממש מתאימה, ואמא מלינה (רייצ'ל וייס) אומרת לנטשה לשבת ישר.

אבל רוב הזמן זה סרט אקשן מתובל בעוד אקשן. ומשום שנטשה ושאר האלמנות שאומנו על ידי דרייקוב אינן ניחנות בכוחות-על אמיתיים, וגם לא מצוידות באביזרים מיוחדים (כמו איירון מן ובאטמן), הבומבסטיות של האקשן האווירי – במה שאמור להיות שיאו של הסרט – כל כך מופרכת שהיא מרוקנת את האקשן ממתח. וזה פוגם באימפקט של הסרט – כי האקשן אמנם מבוים היטב אך הוא אינו דרמתי ואינו קומי, הוא רק אקשן.

מתוך הסרט "אלמנה שחורה"

כשהמפיקים החליטו שהם רוצים במאית לסרט, הם נפגשו עם יותר מ-65 במאיות, בהן לוקרציה מרטל הארגנטינאית שסיפרה בראיון שאמרו לה "אל תדאגי לסצנות האקשן, אנחנו נטפל בזה". כלומר, את הקטע הזה תשאירי לגברים. אני לא יודעת עד כמה, אם בכלל, קייט שורטלנד האוסטרלית, שהגיעה לכאן מדרמות קשוחות ודלות תקציב, היתה מעורבת בבימוי האקשן, אבל נראה שהיא נתנה לו להשתלט על הסרט. בתסריט יש רמזים לדרמה – כמו רגש האשמה שרודף את נטשה ביחס לבתו של דרייקוב – אבל הם לא מפותחים באופן שמותיר חותם כלשהו.

וזה חבל. כי עם צוות שחקנים משובח כמו שיש כאן אפשר היה לעשות הרבה יותר. כמה מהרגעים הכי מבדרים שייכים להארבור ויש כבר כאלה שקוראים לתת לו ספין אוף. וייס, לעומת זאת, מבוזבזת לחלוטין בתפקיד המדענית, ודמותה הלא מפותחת מתקשה לשאת את הפיתולים העלילתיים שהולבשו עליה. ואילו פיו – נראה שהיא כאן כדי לרשת את מקומה של סקרלט ג'והנסון בתפקיד האלמנה השחורה. כפי שרומזת הסצנה שאחרי כותרות הסיום, בקרוב נראה אותה כילנה במיני סדרה "הוקאיי".
3 כוכבים
Black Widow. בימוי: קייט שורטלנד. עם סקרלט ג'והנסון, פלורנס פיו, רייצ'ל וייס, דיוויד הארבור, ריי ווינסטון. ארה"ב 2021, 133 דק'