יצירת מופת מצמררת: השואה כפי שמעולם לא נראתה על שום מסך

ב-2015 יצא למסכים סרטו של לסלו נמש, "הבן של שאול", ששם אותנו בתוך שדה הראיה המצומצם של זונדרקומנדו במחנה ההשמדה אושוויץ. לכל אורך הסרט המצלמה נצמדה אליו בעקשנות וכמעט לא הראתה לנו מה קורה סביבו, והפסקול הורכב מקולות שהגיעו מחוץ לפריים – פקודות שננבחות ללא הפסקה וזעקות של אנשים הנחנקים למוות. הסרט זכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, ונאמר עליו שהוא הציג את חוויית השואה באופן שמעולם לא נראה על המסך.

>> וואו 2024 וואו: 7 סרטים שיצאו מתחילת השנה וחייבים לראות
>> לבד שבתות וחגים: "הפילגש" מוצאת הומור בין הדמעות והאבל

בעשור שחלף מאז נוצרו עוד סרטי שואה רבים, רובם קונבנציונליים. קשה לחדש כשעוסקים בנושא כל כך נורא שכבר נבחן מכל כיוון. "אזור העניין" של ג'ונתן גלייזר, המועמד לחמישה אוסקרים (הסרט הטוב ביותר, הסרט הבינלאומי, הבימוי, תסריט מעובד ופסקול), שונה מאוד מ"הבן של שאול", אך גם דומה לו מבחינה מהותית אחת והוא הטוען החדש לתואר הסרט שמציג את השואה באופן שמעולם לא נראתה על המסך.

הסרט מתאר את חייהם של בני משפחת הס, רודולף והדוויג וחמשת ילדיהם, המתגוררים בבית נאה ומטפחים גינה פורחת צמוד לחומת מחנה ההשמדה אושוויץ. רודולף הוא מפקד המחנה ומי שפיתח את מכונת ההשמדה היעילה שאפשרה לרצוח כמיליון ומאתיים אלף נפשות – 91 אחוז מהם יהודים – יותר מבכל אתר אחר במהלך מלחמת העולם השנייה. אבל הסרט אינו מלווה את רודולף אל תוך המחנה, אלא מתמקד בחיי היום יום הנינוחים ב"גן העדן" הקטן שלצידו. אפשר לומר ש"אזור העניין" נמצא בפער שבין מה שאנחנו רואים, לבין מה שאנחנו יודעים אך הסרט לא מראה לנו. זה ההיפך הגמור מפורנו-שואה. ובדומה ל"הבן של שאול", הסרט משמיע לנו מה קורה מאחורי החומה, ומייצר קונפליקט עז בין התמונה לבין הפסקול המורכב מרעשי מכונות ומשרפות, צעדי מגפיים, יריות וזעקות כאב.

"אזור העניין" (צילום: יחסי ציבור)

יש לחדד – החומה שנראית בסרט ומאחוריה הקונטורים של המגדל מעל שער הכניסה למחנה הם הדבר עצמו, ולא תפאורה. "אזור העניין" צולם בבית ישן מחוץ לחומת אושוויץ ששופץ לצורך הצילומים. במטרה להעצים עוד יותר את תחושת האותנטיות נטולת הדרמה בחלק הקדמי של התמונה, הסרט צולם על ידי עשר מצלמות שפוזרו בתוך הבית ולכדו את תנועת השחקנים, בזמן שצוות ההפקה נשאר מחוץ לבית. לכן אין בו תקריבים. ואין בו, לכאורה, דרמה.

נחזור לסאונד. אחרי כמה שנים במקום, נראה שדיירי הבית כבר אינם מבחינים ברעשים המטרידים שמגיעים מאחורי החומה. זה מודגש בסצנה שבה רודולף ובנו רוכבים על סוסים בחיק הטבע בסביבת המחנה, ואת תשומת ליבם מושכים קרקורי אנפה. משאר הקולות הם מתעלמים. אבל כשאמה של הדוויג, עובדת ניקיון לשעבר, מגיעה לביקור ומתמלאת גאווה על ההצלחה של בתה, היא בורחת משם תוך זמן קצר. לא נאמר לנו מדוע, אך נוצר רושם שהיא התקשתה להסתגל לרעשים, שאינם מפסיקים גם בלילה, ולאור הכתום מהמשרפה. 

"אזור העניין" (צילום: יחסי ציבור)

בינתיים, בתמונה, אנחנו רואים סצנות של טיפוח הגינה, בילוי משפחתי באגם, מדידת מעיל פרווה חדש (אפשר לנחש שהגיע מהצד השני של החומה), ארוחות ערב, אירוח אורחים, רודולף מקריא לילדים את הסיפור על הנזל וגרטל ששרפו את המכשפה בתוך תנור (ההשראה?), והרבה סצנות של ניקיון.

עובדות פולניות מהסביבה מנקות את הבית (ברגע מסוים הדוויג מפטירה לעבר אחת מהן: "יכולתי לגרום לבעלי לפזר את האפר שלך בשדות"), רודולף רוחץ היטב את איבר מינו אחרי מפגש עם אסירה פוליטית מהמחנה, מטפלות מקרצפות את עורם של הילדים באמבטיה אחרי ששחו בנהר בין שאריות של גוויות, ועוד דימויים של ניקיון, שנועדו להדחיק ולמחוק כל זכר למה שנעשה שם. כשלקראת סוף הסרט המצלמה נכנסת לראשונה לתוך המחנה שהפך למוזיאון, אנחנו רואים עובדות ניקיון שוטפות את הרצפה. אולי הן בנותיהן של המנקות, גם הן קורבנות של המשטר הנאצי, שעבדו פעם בבית של משפחת הס.

"אזור העניין" (צילום: יחסי ציבור)

כאמור, "אזור העניין" כמעט נטול דרמה והקונפליקט היחידי מהסוג שלרוב מניע סרטים הוא בפעם שרודולף (כריסטיאן פרידל) מועבר לתפקיד אחר במקום אחר, והדוויג (סנדרה הולר המועמדת לאוסקר על "אנטומיה של נפילה") מסרבת להצטרף אליו. היא רוצה להישאר עם הילדים בגן העדן שיצרה. היא חינכה אותם על העקרונות של ליגת ארטמן – תנועה גרמנית אנטי-עירונית, שדגלה באידיאל חקלאי ובכבוד לעולם הטבע. הדוויג מקבלת את מבוקשה, ורודולף יוצא למשרד הראשי למשק ולמינהל של האס.אס. בהגיעו לשם, הסרט מוותר קצת על הגישה האליפטית שלו ונותן לנו מושג יותר ברור לגבי מה נעשה במחנה אושוויץ, כשהס מקבל על עצמו משימה לאסוף את כל יהודי הונגריה בתוך שבועות ספורים. 

האם האסטרטגיה האקספרימנטלית של גלייזר (יהודי יליד לונדון) משיגה את מטרותיה? לפי רוב המבקרים בחו"ל, שהכתירו את הסרט כיצירת מופת מצמררת, בהחלט כן. אם כי היו גם כמה מבקרים בולטים, שהאשימו אותו בעשיית אומנותית חלולה שכולה האדרה עצמית ("הניו יורק טיימס") ובכך שאם כבר, הוא לא הלך עד הסוף ("הניו יורקר").

"אזור העניין" (צילום: יחסי ציבור)

אישית, אני יכולה לציין שהיו לי שתי חוויות מאוד שונות עם הסרט. כמצביעה בתחרות גלובוס הזהב קיבלתי לפני כמה חודשים קישור ל"אזור העניין", אך הצפייה בבית היתה חסרת עניין והפסקתי אחרי כחצי שעה. באולם הקולנוע, לעומת זאת, לפערים שתיארתי למעלה היה אפקט מצטבר ואין ספק שהסרט נועד לצפייה רציפה על מסך גדול. הבנאליות של ההתרחשויות והרוע הבלתי נתפס שטמון בהן, מופרים רק על ידי קטעים קצרים בשחור לבן זרחני, שבהם נראית נערה פולניה מגיעה בלילות ותוקעת תפוחים בערמות האפר שמחוץ לחומה – משאירה אותם לעובדי הכפייה שיגיעו בבוקר. גלייזר ביסס את הסצנות האלה על סיפורה האמיתי של אישה שאותה פגש במהלך הכנת הסרט. 

4.5 כוכבים
The Zone of Interest בימוי: ג'ונתן גלייזר. עם סנדרה הולר. בריטניה/פולין 2023, 105 דק'