"לחלום בגדול": קל להיסחף עם הקסם, אבל מרגיז כמה פרטים נזנחו

הסצנה הכי כיפית, מסקרנת וסקסית בסרט "לחלום בגדול" מתרחשת במועדון ריקודים. זו סצנה נדירה שבה הגיבור הוא רק דמות משנה ואת מרכז הבמה תופסת אחותו. זו הפעם הראשונה שאנחנו נחשפים למרד הקטן והפרטי שלה בשגרה המשפחתית והשמרנית, ובהתחלה האח לא מבין את הקטע. הוא נכנס למועדון עם אוזניות וצופה בצעירים שרוקדים סביבו כשהוא מקשיב לשיר של ברוס ספרינגסטין. רק כמה דקות אחר כך הוא מבין מה קורה, פותח את הלב למשהו אחר, למישהי אחרת.

סיפור המרד הזה הוא של ג'אבד (ויוייק קאלרה), שמשפחתו היגרה מפקיסטן לעיר הבריטית המשמימה לוטון. הימים ימי תאצ'ר, אחוז המובטלים הולך ועולה וניאו נאצים מטילים אימה ברחובות, אבל ג'אבד תיכוניסט ולכן טרוד יותר בשאלות כמו "איך להיות מי שאני" ו"מתי כבר אנשק בחורה". החיים שלו מתהפכים כשהוא נחשף לשירים של ברוס ספרינגסטין, כבר אז יוצר אגדי ואהוב, אך לא בקרב תיכוניסטים בריטים. מה אכפת לו, בפעם הראשונה הוא שומע מישהו שמדבר בדיוק על מה שהוא מרגיש, וזה מטלטל את כל כולו.

>> בריטניה מגדירה את עצמה מחדש. הנשק: שצף של סרטים מוזיקליים

במהירות הבזק ג'אבד הופך למקדש מהלך של האליל החדש ויחד עם נער פקיסטני אחר הופך למיסיונר של המשיח הפרטי שלו. כל מי שחווה קראש מוזיקלי כזה בגיל צעיר, לא משנה על מי, יזדהה לפחות קצת. "לחלום בגדול" הוא דיוקן של התאהבות מוגזמת ומופרכת לחלוטין, אבל זה בדיוק מה שעושה אותה מדויקת. ככה זה מרגיש כשאתה בן 14 וכל העולם נגדך חוץ מהמישהו הזה שאף פעם לא פגשת, המוזיקה המתאימה משנה את כל נקודת המבט ובולעת הכל. בזכות ספרינגסטין ג'אבד הופך אמיץ יותר, מעז לדבר עם הנערה שמוצאת חן בעיניו ולהוציא את השירים שכתב מהמגירה.

הבעיה היא שכל כך קל להיסחף עם הקסם, עם כל הפעמים הראשונות האלה שהגיבורים חווים, ששאר האלמנטים בסרט נותרים לא מפותחים. זה קורה לג'אבד עצמו, שנפתח לעולם אבל נסגר אפילו יותר בפני המשפחה שלו, דווקא כשהיא זקוקה לו יותר מאי פעם. זה כיוון מעניין לסרט מהסוג הזה, שכמעט תמיד מצדד באופן מוחלט ברצונות יוצאי הדופן של הגיבור מהמשפחה השמרנית. הבעיה היא שגם הסרט כל כך מרוצה לראות את ג'אבד נהנה שהוא מזניח דמויות, תתי עלילות ואפילו את הקונפליקט המרכזי – שחרור מערבי מול המסורת המשפחתית – בשביל עוד ועוד סצנות חמודות של ג'אבד וחבריו רוקדים לצלילי להיטים של הבוס.

ברגעיו המאושרים, "לחלום בגדול" מפלרטט עם המחזמר, עם נאמברים גדולים וצבעוניים או סצנות שבהן הגיבור כמו מותקף על ידיו מילותיו של הבוס (פיזית, הן מקיפות אותן לאורך המסך). לפעמים זה כיף, אבל בסך הכל אלה דווקא הרגעים החלשים יחסית בסרט. הסצנות האלה לא נראות מספיק טוב, לא קשורות לטון הריאליסטי של שאר הסרט, ארוכות מדי וחוזרות על עצמן. וזאת לא הבעיה היחידה כאן. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, מה שרק הופך את הקלישאתיות שלו, מעיצוב הדמויות ועד תוכן הדיאלוגים, ליותר מתסכלת.

"לחלום בגדול". "ג'יין הבתולה" עשתה זאת טוב יותר

המשפחה של ג'אבד היא משפחה שמרנית גנרית למדי, כזאת שכבר ראיתם בסרטים אחרים מהסוג הזה ("רפסודיה בוהמית", למשל) והסרט משקיע מעט מאוד בהצגת נקודת המבט שלה. כל מה שפקיסטני נשאר ברקע ולא עולה לדיון בכלל, כי הסרט בוחר בזווית הקלה לעיכול שבה כדי להיות חופשי הגיבור חייב להיות כמו כולם, כלומר, אזרח העולם נטול שורשים. והכי מרגיז שהיוצרים יודעים את זה. הכל שם, אבל נעשה בצורה עילגת ומחופפת מדי בשביל לשכנע באמת.

הסרט עושה עניין נורא גדול, למשל, ממכירת כרטיסים להופעה של ספרינגסטין שנפתחת דווקא ביום החתונה של אחותו של הגיבור. קצת קשה להתרגש מהדרמה הגדולה שנוצרת סביב הקונפליקט הפשוט בעולם, כזה שהיה נפתר בביקור מוקדם בחנות ובמשפט: "אחי, הנה כסף, תשמור לי כרטיס". ובסוף אנחנו אפילו לא רואים את החתונה, כי את מי פקיסטנים מעניינים?

כל זה לא אומר ש"לחלום בגדול" הוא לא סרט כיפי, אבל הוא מוותר על הדברים שהיו יכולים להבדיל אותו מסרטי התבגרות אחרים מסוגו ומפספס כל הזדמנות להתעלות על הנוסחה. מי שחשק בגרסה משודרגת יוכל למצוא אותה ב"מועדון שנות ה־80" ("Sing Street" במקור), שעובד עם אותם החומרים ועושה מהם מטעמים. בעצם, לא צריך ללכת רחוק – נסו את "שחקי אותה כמו בקהאם", שהזניק את הקריירה של גורינדר צ'דהא, במאית "לחלום בגדול", ועשה בערך את אותו הדבר רק עם כדורגל.