ביקורת

"ספר ירוק" הוא מלכודת אוסקרים שאי אפשר לסרב לה

ההומור של הסרט נובע מהיפוך התפקידים והסטריאוטיפים בין שחורים ללבנים, אך אינו מציע בחינה מעמיקה של גזענות. בשורה התחתונה, "ספר ירוק" הוא באדי מובי עשוי היטב, סוחף ומרגש

מתוך "ספר ירוק"
מתוך "ספר ירוק"
24 בינואר 2019

בואו נשים את זה על השולחן כדי שנוכל להוריד את זה מהשולחן: "ספר ירוק" אינו מציע בחינה רצינית ומעמיקה של גזענות. זה גם לא בדיוק סיפור אמיתי, אף שטענה כזו מנוסחת בכותרות הפתיחה ובתמונות שבסיום. זה באדי מובי מבדר ומחמם לב, הנישא על כתפיהם החסונות של שני שחקנים נהדרים ומתובל בכמה פרטי מציאות ואמירות לא מאתגרות על גזענות. מרבים להשוות אותו ל"הנהג של מיס דייזי" – הסרט זוכה האוסקר על היחסים בין נהג שחור לגברת יהודייה, כלומר לבנה, בדרום הגזעני של ארצות הברית, אבל הבמאי פיטר פארלי מתכחש בצדק להשוואה הזאת. בתארו את הידידות המתפתחת בין גבר עשיר ומשכיל לגבר עממי בעל צבע עור אחר המשרת אותו, "הספר הירוק" דומה יותר לקומדיה הצרפתית "מחוברים לחיים" משנת 2011 (ולרימייק האמריקאי "אפסייד", שעלה למסכים לפני שבועיים).

מתוך "ספר ירוק"
מתוך "ספר ירוק"

הספר הירוק שבכותרת הוא מדריך מלונות ומסעדות שהתפרסם בארצות הברית בין 1936 ל־1966, וקיבץ את המקומות המעטים ברחבי אמריקה שפתחו את דלתותיהם לאנשים שחורים. הספר הדק הזה משמש את מוזיקאי הג'אז דון שירלי (מהרשלה עלי) ונהגו טוני וללונגה (ויגו מורטנסן) בעת מסע הופעות במדינות בדרום בשנת 1963. טוני, באונסר ממוצא איטלקי מהברונקס, מתואר בתחילת הסרט כגזען תחמן וחמום מוח, וגם איש משפחה אוהב. אך יותר משהוא גזען הוא זקוק לפרנסה, ולכן קופץ על ההזדמנות לשמש נהגו של הפסנתרן המפונפן שמתגורר בדירה מפוארת מעל לקרנגי הול (הפרט הזה דווקא אמיתי).

ההומור של הסרט נובע מהיפוך התפקידים והסטריאוטיפים בעולם שבו השחורים נמצאים לרוב בתחתית ההיררכיה. במבט ראשון הופעתו הנישאת מעם של עלי בתפקיד הפסנתרן האריסטוקרטי נדמית מעט מלאכותית, אבל כשנחשפים בהדרגה לרבדים סמויים בדמותו, השליטה העצמית המוגזמת מתפענחת כמהותית לדמותו וכחלק מהטרגדיה שלו, והיא מעידה יותר מכל על הדעות הקדומות שאיתן הוא מתמודד. עלי מועמד לאוסקר ובצדק (הוא כבר זכה בו על "אור ירח", שבו גילם דמות שונה לחלוטין), וגם מורטנסן שטורף את המסך ואת כל מה שהוא יכול לדחוף לפה בהופעה מבדרת מאוד שפורטת על שלל סטריאוטיפים איטלקיים. פשוט כיף להסתכל עליו עושה את מה שהוא עושה. בסך הכל הסרט מועמד בחמש קטגוריות, בהן גם לסרט הטוב ולבמאי.

כשטוני מקשיב לראשונה לצלילים היפים ששירלי מפיק מהפסנתר, הגזענות שלו נמסה מהר מאוד ולבו הטוב מבצבץ. מנגד, שירלי מאופיין כגבר תלוש שאינו מוצא את מקומו בעולם: הוא כל כך מתעקש על חזות אריסטוקרטית שהוא מנותק מהתרבות השחורה כמו שהוא מנותק ממשפחתו. טוני ישכנע אותו לאכול עוף מטוגן בידיים, ואילו שירלי ילמד אותו לכתוב מכתבי אהבה יפים לאשתו (הוא עצמו גרוש).

בכתיבת התסריט השתתף ניק וללונגה, בנו של הנהג, שאייר את אביו בקווים מחמיאים והעניק לו את נקודת המבט השלטת בסרט – אנחנו מתוודעים לשירלי דרך עיניו ויודעים רק מה שהוא חושב שהוא יודע עליו. העובדה הזאת עוררה את בני משפחתו של שירלי לצאת נגד הסרט ולטעון שטוני היה שכיר ולא חבר, ושהסיפורים שלו מצוצים מהאצבע. נשמע הגיוני, אבל אנחנו לא הולכים לסרט הזה כדי לראות ביוגרפיה של מוזיקאי מפורסם שעליו גדלנו (כמו במקרה של "רפסודיה בוהמית" למשל) ולכן הדיוק בפרטים ההיסטוריים לא מאוד רלוונטי לרובנו. הסרט אמנם מגזים בהעדפת נקודת המבט הלבנה ובהציגו את טוני כמי שמחבר את שירלי לתרבות שלו, אך כששירלי מנגן אטיוד של שופן במסעדה שחורה ואז עובר לג'ז סוער, הכל משתלב באופן סוחף ומרגש. כן, זאת מלכודת אוסקרים והיא אפילו מסתיימת בסצנת חג מולד, אבל היא עשויה היטב ובמינונים נכונים של דרמה והומור כובש.

סרט על: היחסים בין פסנתרן שחור ונהגו הלבן במהלך מסע הופעות במדינות דרום ארצות הברית הגזעניות ב־1963

ללכת? כן. חביב הקהל במובן הטוב של המילה