הסרט הזה הוא בזבוז של תקציב גדול וכל כך הרבה אנשים מוכשרים

"תמיד תהיה לנו פריז" אומר ריק לאהובתו אילזה כשהוא שולח אותה במטוס עם בעלה ונפרד ממנה לנצח בסצנת הסיום של "קזבלנקה". אמסטרדם היא הפריז של "אמסטרדם", המתרחש בשנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה. סיפור האהבה של ולרי הלבנה והרולד השחור היה יכול להתקיים רק מחוץ למעגלים החברתיים, המעמדיים והמשפחתיים שלהם, ולכן הם נסעו לאמסטרדם. אבל כשחברם ברט חזר לניו יורק והסתבך, ולרי נסעה בעקבותיו כדי לעזור לו, ונעלמה מחיי הרולד (עד שהוא שב ופוגש אותה כמה שנים אחרי כן). כלומר, הדמיון העלילתי ל"קזבלנקה" אינו מסתכם במשפט שאיתו פתחתי, אם כי הטון של "אמסטרדם" שונה מאוד.

"אמסטרדם" צומח מסיפור היסטורי מרתק ומבהיל שמהדהד לאירועים מההיסטוריה האמריקאית הקרובה, אבל הסרט מגיע אליו רק לקראת הסוף, ועד אז התסריט שכתב דיוויד או. ראסל טווה עלילה בדיונית המשלבת מתח, מסתורין ורומנטיקה, ומנסה להדביק אותם באמצעות הומור. זה לא עובד. זה סרטו הראשון של ראסל מזה שבע שנים, וכמעט כתבתי שהוא סרטו החלש ביותר, עד שנזכרתי ב"אהבה בהפרעה" מ-2015 (ג'ייק ג'ילנהול, ג'סיקה ביל ומסמר) שהיה גרוע עד כדי כך שראסל התכחש אליו והוריד את שמו מהסרט. לראסל יש מוניטין של קולנוען מחונן (גם אם אנטיפתי), ויש לו חמש מועמדויות לאוסקר על הכתיבה והבימוי של "פייטר", "אופטימיות היא שם המשחק" ו"חלום אמריקאי". כאמור, גם הפעם הוא תוחב מקרה אמיתי בעל הדים פוליטיים וכלכליים לתוך מטחנת בשר בניסיון לייצר קומדיה שחורה, ויצאה לו קציצה שמתפוררת בין הידיים.

כריסטיאן בייל (שזה שיתוף הפעולה השלישי שלו עם ראסל) מגלם את ברט, רופא שאיבד את עינו במלחמת העולם הראשונה. יחד עם חברו הטוב מהמלחמה הרולד (ג'ון דיוויד וושינגטון מ"טנט") הוא מתגייס לחקור את מותו החשוד של הסנטור הטוב שהיה מפקד הגדוד שלהם. השניים מסתבכים כשבתו של הסנטור (טיילור סוויפט) נרצחת והאשמה מוטלת עליהם. בחפשם אחר מליץ יושר הם מגיעים אל אחד מעשירי ניו יורק (רמי מאלק מ"רפסודיה בוהמית"). מתישהו באמצע, ברט מחזיר אותנו לימי המלחמה ומספר כיצד הוא והרולד פגשו את האחות ולרי (מרגו רובי) שטיפלה בפצעיהם והפכו למעין שלישייה. עוד הוא מספר כיצד ולרי הפגישה אותם עם שני מרגלים, המעוצבים כצמד קומי (מוצלח למדי) על ידי מייק מאיירס ומייקל שאנון.

צמד קומי נוסף הם בלשי המשטרה אלסנדרו ניבולה ("הקדושים של ניוארק") ומתיאס שואנארטס ("חלודה ועצם"), שחוקרים את מותה של בת הסנטור. ועוד לא הזכרתי את כריס רוק (מה הוא עושה פה?), וזואי סלדנה (בתפקיד לא תפקיד), וטימותי אוליפנט (לא מזוהה), ואניה טיילור-ג'וי (מפתיעה לטובה), ורוברט דה נירו שמגלם את איש הצבא סמדלי בטלר (Smedley Butler) – הדמות האמיתית האחת בסרט.

כשם שהציף את המסך ביותר מדי כוכבים (מאחורי כל דלת צץ כוכב אחר), ראסל הציף את התסריט בפיתולים עלילתיים, שיותר מדי מהם מסומנים בלי להיות מפותחים. בעייתי עוד יותר הוא ההומור הלוחץ. בפעם השלישית שעין הזכוכית של ברט קפצה מפניו התגלגלה על הרצפה קיוויתי מאוד שזה לא יקרה שוב. עדיין, בייל משקיע את עצמו בתפקיד ומצליח לעצב דמות מעניינת – הוא שוב רזה במידה כזו שמעניקה לו מראה של קריקטורה של אונורה דומייה. וושינגטון הצעיר, לעומת זאת, חיוור כמו ברוב תפקידיו עד כה, ואני מתקשה להבין מדוע מלהקים אותו לתפקידים ראשיים בפרויקטים יוקרתיים ועתירי תקציב. חוסר הלהט בינו לבין רובי (גם היא מפקששת) מייצר חלל בלב הסרט (כמה חבל שמייקל ב. ג'ורדן פרש מהסרט בשל, כך דווח, התנגשות עם הפקה אחרת).

סרט תקופתי זקוק לא רק לתלבושות ותפאורה תואמים, אלא נדרש גם לבנות עולם ולייצר תחושה של זמן ומקום. "אמסטרדם", שרובו מתרחש בחללים סגורים (כמו "קזבלנקה") לא הצליח לעשות זאת, ולכן נשארתי אדישה לסיפור ולדמויות לאורך כל הצפייה (אורך הסרט שעתיים ורבע – זה הרגיש יותר). בכותרות הסיום גיליתי להפתעתי שעל הצילום חתום עימנואל לובצקי, הצלם הווירטואוז שזכה בשלושה אוסקרים רצופים ("כוח משיכה", "בירדמן", "האיש שנולד מחדש"). כישלונו לטוות אווירה מחדדת את התובנה הלא חדשה שאיכות הצילום תלויה בבמאי לא פחות מאשר בצלם. וראסל מביים את הסרט הזה כמו במאי מתחיל, נטול חוש קצב ותפיסה של היצירה השלמה.

"אמסטרדם" נוצר בתקציב של שמונים מיליון דולר (לפני ההוצאות על פרסום), שזה המון בשביל סרט נטול גיבורי-על שמכוון, לכאורה, לקהל בוגר, על אחת כמה וכמה בעידן שאחרי סגרי הקורונה. בתום השבוע הראשון להקרנתו הוא כבר הוכרז ככישלון קופתי מאסיבי. איזה בזבוז של (כל כך הרבה) אנשים מוכשרים.

2 כוכבים
Amsterdam בימוי: דיוויד או. ראסל. עם כריסטיאן בייל, מרגו רובי, ג'ון דיוויד וושינגטון, רוברט דה נירו. ארה"ב 2022, 134 דק'