נטפליקס היא מפעל של קומדיות רומנטיות בינוניות, וזו הבינונית מכולן

מכירים את הקומדיה הרומנטית על החברים הוותיקים שלוקח להם המון שנים להבין שהם מאוהבים זה בזו? לא "כשהארי פגש את סאלי". הסרט שבו הם גרים בשתי ערים רחוקות ונפגשים רק בסוף. לא, לא "נדודי שינה בסיאטל". נו, הקומדיה הרומנטית שבה האישה היא אם יחידנית ומסורה לילד עם אלרגיות, אבל לא "ג'רי מגווייר". כמו שהבנתם, "אצלך או אצלי", הקומדיה הרומנטית החדשה עם ריס ווית'רספון ואשטון קוצ'ר, היא קט אנד פייסט של סרטים יותר זכירים בז'אנר, ואין בה ולו רעיון מקורי אחד לרפואה. הנוסחה חשופה לעין, הדמויות משורטטות כלאחר יד, הדיאלוגים אינפורמטיביים מדי והבדיחות מאולצות. או בקיצור, זה סרט נטפליקס טיפוסי.

דבי ופיטר נפגשו ב-2003, ובילו לילה סוער יחד. למחרת בבוקר הוא ברח, ואחר כך הם הפכו לחברים הכי טובים – לא ברור איך – ושמרו על קשר חם גם כשהוא עזב לניו יורק והיא נשארה בלוס אנג'לס. עשרים שנה אחרי כן הוא רווק המתפרנס היטב כיועץ תדמיתי (פעם הוא רצה להיות סופר) והיא גרושה המתפרנסת פחות טוב כרואת חשבון (היא רצתה להיות עורכת ספרות). הסיפור מתחיל להתגלגל כשמסיבה מצוצה מהאצבע, דבי צריכה לנסוע לניו יורק, ופיטר מגיע ללוס אנג'לס לשמור על בנה החולני. למשך כשבוע הם מחליפים דירות וחיים וחושפים זה את סודותיו של זה. היא, למשל, לא סיפרה לו על השכן שמסתובב לה בין הרגליים ולפעמים גם מוזמן למיטתה.

זה אומר שדבי ופיטר לא נפגשים עד סוף הסרט, מהלך עלילתי שאינו מאפשר היווצרות של מתח מיני, שהוא הדלק של קומדיות רומנטיות. "אצלך או אצלי" מנסה להתמודד עם המחסור הזה באמצעות שלל מסכים מפוצלים, שיוצרים רושם כאילו הם ביחד באמבטיה וביחד במיטה, למרות שהם בדירות נפרדות. הרעיון הזה הורם מ"דו שיח בחדר המיטות", עם רוק הדסון ודוריס דיי, שנוצר ב-1959, עידן שבו אסור היה להכניס גבר ואישה יחד למיטה ולאמבטיה. בימים ההם זו היתה דרך שנונה לעקוף איסורים שמרניים. שלושים שנה אחרי כן ב"כשהארי פגש את סאלי" היתה סצנה אחת כזאת, שנוצרה כמחווה להוליווד של פעם ובה השניים שוחחו על הסוף של "קזבלנקה". ב"אצלך או אצלי" זה כבר סתם.

עכשיו נפגשים? "אצלך או אצלי". צילום: יח"צ

אחד הסימפטומים הבולטים לקלישות היצירתית של הסרט היא הגילוי של דבי שהספרים בדירתו של פיטר מסודרים על פי צבע הכריכה. הוא טוען שכך סידר אותם המעצב של דירתו. זה אמור לאפיין אותו כמישהו שחייו ריקים מתוכן, והוא עוסק רק בתדמיות חיצוניות (כי הוא יועץ תדמית, הבנתם?). אבל אדם שרצה פעם להיות סופר, שמספר על עצמו שכתב 23 סיפורים, ואפילו מסתיר כתב יד בתנור – לא יתייחס ככה לספרים. ודאי שלא בשביל התדמית.

האפיון הגס והשטחי של הדמויות מקשה עלינו להבין מה גרם לדבי ולפיטר להיות חברים כל כך טובים שהם "מספרים הכל זה לזו". בעצם מערכת היחסים המרכזית בסרט היא בין פיטר לבין ג'ק, בנה של דבי, וגם היא נרקחה מקלישאות מיובשות (ברור מהתחלה שהילד יגיע לבית חולים בגלל שפיטר יפר את הוראותיה הקפדניות של דבי, והניסיון העקשני שלו להמציא לו כינוי חיבה זאת בדיחה מתגלגלת שלא מצליחה להעלות חיוך אפילו פעם אחת). בינתיים בניו יורק דבי פוגשת את מינקה, אקסית של פיטר, שמוציאה אותה לבלות. זואי צ'או בתפקיד מינקה היא הדבר הכי טוב בסרט, לא שיש לה תחרות. שחקניות מוכשרות אחרות – ולה לאוול ורייצ'ל בלום מ"האקסית המטורפת", שירי אפלבי מ"Unreal" וטיג נוטארו – לא משאירות חותם בתפקידים שוליים. ואילו הנוכחות של סטיב זאהן ("הלוטוס הלבן") בתפקיד השכן אפילו לא נעימה. ואני דווקא מחבבת את השחקן הזה.

זה סרטה הראשון כבמאית של התסריטאית עתירת הניסיון אלין ברוש מקנה, שיצרה עם רייצ'ל בלום את "האקסית המטורפת", וכתבה את העיבוד הקולנועי של "השטן לובשת פראדה". אבל אל תתלהבו – הפילמוגרפיה שלה כוללת גם את "27 שמלות", "קשה על הבוקר", ו"אין לי מושג איך היא עושה את זה" הקלוקלים. נראה שמקנה היא כתבנית סדרתית של קומדיות רומנטיות, וההצלחות הבודדות שלה נובעות משיתופי פעולה עם נשים מוכשרות ממנה.

ריס ווית'רספון היא אחלה שחקנית, וכנראה גם אחלה בן אדם, אבל זה לא הז'אנר שלה. כל הקומדיות הרומנטיות שבהן כיכבה היו חלשות, פרט ל"לא רק בלונדינית", שהיא לא באמת קומדיה רומנטית, כי העניין שם הוא העצמה נשית ולא מציאת זוגיות. וקוצ'ר? הוא חמוד, אבל לא בדיוק שחקן (ובכל זאת היתה לו כימיה יותר טובה עם נטלי פורטמן ב"קשר לא מחייב"). התשובה לשאלה "אצלך או אצלי" היא "לא פה ולא שם". אם חשקה נפשכם בקומדיה רומנטית בינונית לכל הדעות, אבל שבין גיבוריה יש ניצוץ, לכו ל"מה הקשר לאהבה?" עם לילי ג'יימס ושזאד לאטיף, ולו בשביל אמה תומפסון המקסימה בתפקיד האמא הנלהבת.

2 כוכבים
Your Place or Mine בימוי: אלין ברוש מקנה. עם ריס ווית'רספון, אשטון קוצ'ר, סטיב זאהן, טיג נוטארו, זואי צ'או. ארה"ב 2023, 109 דק'