הסרט הזה לא מוציא את דיבת ישראל, הוא פשוט מציג מציאות

"למה אתה בוכה?", שואל החוקר את הילד האזוק בחדר החקירות. אותה שאלה חוזרת גם בחקירתו של ילד נוסף. שני הילדים הבוכים נעצרו בחשד שזרקו אבנים, והם נדרשים לספק שמות של ילדים נוספים בטרם יישלחו למאסר. התשובה לשאלה "למה אתה בוכה?" מובנת מאליה, אבל נראה שהחוקר שיושב מאחורי מסך מחשב ומקליד ללא הפסקה שואל אותה כדי לערער את הנחקרים, ולסמן להם שהם חלשים. אילו היו ילדים יהודים, החקירה היתה נעשית בנוכחות הוריהם ואחרי ייעוץ של עורך דין. אבל אלה ילדים פלסטינים, והחוקים הישראלים נועדו להגן רק על ישראלים.

צילומי החקירות של ארבעה ילדים פלסטינים הם ההישג הבולט של סרטו התיעודי של דוד וקסמן "שני ילדים ביום", שעליו זכה בפרס התחקיר בפסטיבל ירושלים 2022. הסרט עלה לכותרות בשבוע שעבר בשל רצונו של שר התרבות והספורט החדש מיקי זוהר לבטל את הקרנת הסרט בסינמטק הרצליה (ההקרנה לא בוטלה), ולשלול ממנו את תקציבי ההפקה שקיבל. מי שהפנה את תשומת לבו של השר לאירוע הוא ארגון "בצלמו", שכועס על כך שהסרט קורא לזורקי האבנים ילדים ולא מחבלים. אלא שזו בדיוק הטענה של הסרט – בואו לא נשכח שאלה ילדים, ושמאות כאלה נשלחים למאסרים ארוכים כדרך שגרה. הסרט, יש לציין, נמצא ביס דוקו מאז ספטמבר שנה שעברה, אבל לא שמתי לב אליו עד שהשר החליט לספק לו יחסי ציבור וגרם לי, לרגל המהומה, להתיישב ולצפות בו.

לצד צילומי החקירות, "שני ילדים ביום" מורכב מחומרי ארכיון שצולמו ברחובות, ומראיונות עם הילדים לשעבר, שמאז החקירות ריצו תקופות מאסר מצטברות של בין שנה לארבע שנים. עוד מתראיינים האנשים שכלאו אותם, או ילדים שכמותם, ומייצגים את נקודת המבט של הצבא שתפקידו לגונן על אזרחי ישראל, בין אם הם יושבים בגבולות ישראל או מצידם השני. אף לא אחד מהדוברים מצטייר כחייל מורעל או גזען.

מה מחבלים? הם ילדים! מתוך הסרט "שני ילדים ביום". צילום: יח"צ

הכי הרבה זמן מסך מקבל סא"ל מוריס הירש, תושב התנחלות ומי שהיה ראש התביעה הצבאית באיו"ש במשך שנים רבות. הירש, שהכניס ילדים רבים לכלא, משמיע את משנתו ללא מפרע. הוא, למשל, מתאר איזה נזק יכולה לגרום אבן שנזרקת על מכונית, לא משנה בן כמה מי שזורק אותה. אבל הוא גם אומר שבניגוד לילדים פלסטינים, שלומדים במערכת החינוך שלהם שהיהודים הם בני השטן,  "הילדים שלי לא הולכים וזורקים אבנים", שזו אמירה מנותקת מאין כמותה. מנגד, עורך הדין לזכויות האזרח נרי רמתי מציע את הקונטקסט של הכיבוש, לא רק זה הצבאי אלא גם ההתפשטות של ההתנחלויות על חשבון הכפרים הפלסטינים, כהסבר לכעס (הבלתי מובן מנקודת מבטם של החיילים) שדוחף את הילדים לצאת לרחובות לזרוק אבנים. רמתי מוסיף ומתאר את המערכת כרעה, גם אם אינה מורכבת מאנשים רעים.

בין דברי המרואיינים משולבים סרטונים המתעדים ילדים זורקים אבנים, ולצידם סרטונים של מעצרים אלימים של ילדים, המציגים תמונה שונה מזו המצטיירת מדברי נציגי הצבא, המכחישים כל שימוש באלימות. מה שחסר בסרט זה עימות ישיר של הדוברים עם הסרטונים האלה. בעוד וקסמן מציע לנערים אדם, עלי, מוחמד ואנאס לצפות בצילומי החקירות שלהם, הוא אינו נוקט גישה דומה בראיונות עם נציגי צה"ל. זה חסר לא רק ברמה הפוליטית, אלא גם ברובד הדרמתי. גם היכרות מעמיקה יותר עם הילדים, מעבר לראיונות על רקע שחור, היתה יכולה לתרום לגיבוש הסרט.

אם יש איזשהו בסיס לטענתו של השר זוהר שהסרט (שהוא לא צפה בו, אבל סיפרו לו מה יש בו) "מוציא את דיבת ישראל" ו"מציג את חיילי צה"ל באור כזה", הרי שזה הסרטון המצמרר המשולב בסיום ללא קונטקסט ספציפי. הוא עוקב אחר ג'יפ ממוגן נוסע ברחובות וממנו נשמע ברמקול קול דובר ערבית: "אנשי מחנה עאידה, אנחנו צבא הכיבוש. אתם זורקים אבנים ואנחנו נירה עליכם גז עד המוות. הילדים, הנערים, הזקנים, כולכם תמותו. אף אחד לא יישאר בחיים. כבר עצרנו אחד. הוא פה איתנו. לקחנו אותו מהבית. אנחנו נשחט אותו מול עיניכם אם תמשיכו לזרוק אבנים. לכו הביתה או שנירה עליכם גז עד המוות. על המשפחות שלכם, הילדים, על כולם. נהרוג אתכם. תקשיבו לי, עדיף לכם ללכת הביתה".

חיפוש זריז באינטרנט מגלה שמדובר במקרה מזעזע, אך ככל הנראה חריג, מ-2015, ושמשמר הגבול מסר אז תגובה: "מדובר באירוע חמור אשר מטופל במלוא חומרת הדין. השוטר הושעה מכל פעילות מבצעית עד לסיום הליך הבירור ובהמשך ייבחן הליך שירותו בחיל". ללא תגובת מג"ב, שאינה מוזכרת בסרט, עלול להתקבל הרושם שמדובר במדיניות סדירה של צה"ל, ולא בחייל שהתחרפן (אם זה קרה יותר מפעם אחת, על הסרט היה לבסס את זה). חבל ש"שני ילדים ביום" חוטא בכך, כי עד אותה נקודה הוא מבהיר היטב שלא הסרט "מייצר את האור הזה" – אלא המציאות של הכיבוש.

"שני ילדים ביום", יס VOD