סיפורו האמיתי של סקינהד אמריקאי עשוי להפוך ללהיט דווקא בישראל

ג'יימי בל הוא מותק של שחקן. מי שהיה הילד מ"בילי אליוט" הפך מזמן לגבר צעיר בעל נוכחות מלבבת, שגרם לנו להתאהב בו שוב ושוב, בין השאר בסדרה "המרגלים של וושינגטון" ובמחזמר "רוקטמן", אפילו שהתברר שהוא לא יודע לשיר. ב"סקין" הוא מגלם בריון עם פנים מקועקעות, חבר בכנופיה של גלוחי ראש הדוגלים בעליונות לבנה. בתחילת הסרט תהיתי איך אהדתי אליו תשפיע על חוויית הצפייה, והאם תקשה עליי לקבל אותו כסקינהד אלים. אבל זה בעצם סיפורו (האמיתי) של גבר שהחליט לשנות את דרכיו ולהרחיק את עצמו מהגזענים שגידלו אותו. בהקשר הזה, הסימפטיה המוקדמת לג'יימי החמוד תואמת את הנרטיב הדרמתי של הסרט – וזה חלק מכוחו, אך גם הבעיה שלו. כי בתחילת הסרט בְּרָיוֹן ווידנר (בל) אמנם מכניס מכות רצח לנער שחור, אבל מהר מדי הוא מתחיל לעשות סימנים של בחור טוב. נדמה שהתסריט החסיר כמה שלבים, וזה פוגם במהלך הרגשי של הסרט, שמממש רק באופן חלקי את הפוטנציאל הגלום בו.

"סקין" הוא סרטו האמריקאי הארוך הראשון של גיא נתיב הישראלי. בפברואר השנה הוא זכה באוסקר על סרט קצר באותו שם. מבט על הקריירה שלו עד כה מגלה שזה מסלול רגיל אצלו – גם "מבול" ו"זרים" (אותו ביים עם ארז תדמור) היו סרטים קצרים לפני שפיתח אותם לסרטים באורך מלא. באופן מעניין, הפעם הסרט הארוך הוא מעין תמונת נגטיב של הקצר. שני הסרטים מתמקדים בקעקועים של גיבוריהם האלימים, שמסמנים אותם כשייכים לקבוצה מאוד ספציפית. אבל בעוד הפאנצ'ליין של "סקין" הקצר הוא שבמהלך הסרט עורו של הגזען הלבן מקועקע עד כדי הפיכתו לשחור, בסרט הארוך תהליך גאולת הנפש שלו מסומן בהסרה הדרגתית ומייסרת של הקעקועים. המקרה הייחודי הזה, דרך אגב, תועד ב־2011 בסרט תיעודי בשם "Erasing Hate".

הטריגר לתיקון הוא פגישה עם ג'ולי הנאוה והנעימה (דניאל מקדונלד המקסימה מ"לא ייאמן"), אם לשלוש בנות. בְּרָיוֹן נמשך אליה ואל המסגרת המשפחתית החלופית, שעוזרת לו להתנתק מהאנשים שאימצו אותו ולימדו אותו לשנוא כמותם. התסריט אינו מרחיב על עברו ועל האופן שבו נפל לרשתם של בני הזוג שרין ופרד קרייגר (ורה פרמיגה וביל קמפ). במקום זאת הוא מוסיף דמות של נער עזוב (ראסל פוזנר) שמגויס לחבורה, ותהליך חניכתו משקף את המסלול שעבר בְּרָיוֹן כמה שנים לפניו. זה רעיון מוצלח, אבל הוא אינו מפותח דיו כדי שיותיר חותם רגשי.

סיפור האהבה של בְּרָיוֹן וג'ולי מבויים יפה ומוסיף רוך לסרט הקשוח הזה. אך כשבְּרָיוֹן עוזב את הסקינהדס הוא מגלה שהם מסרבים לעזוב אותו. הוא מתקשה לעמוד בלחץ, האהבה נחבטת, והסרט נטען במתח עז. הבזקים לעתיד, לתקריבים גדולים של הסרת הקעקועים, מעניקים ל"סקין" תבנית ומוסיפים לו נימה של אופטימיות כואבת. בסך הכל, משחק מצוין ובימוי אפקטיבי מפצים על הליקויים בתסריט.

בהקרנה בפסטיבל חיפה נתיב סיפר לצופים שכשניסה לגייס תקציב להפקה, הוא נתקל שוב ושוב בטענה שהסיפור לא ממש רלוונטי לאמריקה של היום. לכן הוא יצר בזריזות את הסרט הקצר כסוג של כרטיס ביקור. בינתיים טראמפ נבחר לנשיאות ונתן רוח גבית לאנשי העליונות הלבנה שהרימו את ראשיהם המכוערים. כך יצא שהסרט שלו לגמרי מתואם עם הזמנים. למרות זאת, כמו סרטים קודמים שהעזו לבחון מקרוב את תופעת הסקינהדס – "אמריקה X" עם אדוארד נורטון ו"המאמין" עם ריאן גוסלינג – הוא לא זכה להצלחה קופתית באמריקה. מעניין אם ההקשר הישראלי יהפוך את הסרט ללהיט בארץ – יותר נוח לצפות בגזענות של אחרים.

ציון: 3.5/5
סרט על: סיפורו האמיתי של סקינהד אמריקאי שהפך את עורו
ללכת? כן. בל ומקדונלד הופכים את הסרט הלא קל הזה לשווה צפייה

Skin בימוי: גיא נתיב. עם ג'יימי בל, דניאל מקדונלד, ורה פרמיגה. ארה"ב 2018, 118 דק'