אחד הסרטים הכי מעוררי ציפיות של 2022 התגלה כקשקוש מוחלט

נתחיל ממה שטוב. "שירת סרטני הנהר" מתרחש באתרי ביצות כה יפים שהם עושים חשק לרכוש כרטיס טיסה ולעוף ישר לצפון קרוליינה כדי לשוט בסירה קטנה בין העצים עם העלווה הסבוכה. זאת תהיה טעות, משום שהסרט בכלל צולם בפארק פונטנבלו שבלואיזיאנה, מצפון לניו אורלינס. אטרקטיביים לעין גם עור פניה הצח של דייזי אדגר ג'ונס ("אנשים נורמליים", "תחת נס השמיים") המגלמת את נערת הביצות קיה, שני הגברברים שמגלמים את מאהביה, ומבטו הטוב של דיוויד סטרייטהרן האהוב בתפקיד עורך הדין. כל השאר פחות טוב, כולל האיפור הגרוע שנועד להזקין את הדמויות בסצנות האחרונות. תאמרו שאני בודקת בציציות, אבל שמתי לב שאיפור לקוי (ונשיקות גרועות) לרוב מעידים על איכות תואמת של הסרט.

בדרכו לקולנוע, רב המכר האימתני של דליה אוונס מ-2018 תואר כאחד הסרטים הכי מעוררי ציפיות של 2022. אבל מה שהגיע למסך זה רומן רומנטי בגוון של קיטש שחוטף זפטות מהמבקרים. למרות זאת, יש להניח שריס ווית'רספון – שרכשה את הזכויות על הספר עבור חברת ההפקה שלה "Hello Sunshine" והפקידה אותו בידיה הלא אמונות של הבמאית הצעירה אוליביה ניומן – מרוצה. כי מאז שעלה בארה"ב לפני חודש, הסרט צבר הכנסות נאות וכיסה בקלות את התקציב הצנוע.

הרומן מאת אוונס הצטרף למסורת של ספרות אמריקאית דרומית על אנשים קשים שפוסלו מבוץ וניזונים מהנהר, אך היו שהאשימו אותו שהוא נקרא כמו פרודיה על ספריהם של וויליאם פוקנר, פלנרי אוקונור והארפר לי. כמו הספר (שלא הספקתי לקרוא), הסרט נע הלוך ושוב בין 1969, כשגווייתו של בחור בשם צ'ייס נמצאת למרגלות מגדל תצפית ואנשי החוק מניחים אוטומטית שהוא נרצח על ידי האקסית שלו קיה, לבין שנות החמישים והשישים, שבהן קיה גדלה בבדידות מזהרת לצד הביצה.

תמונת הילדות הראשונה של קיה הקטנה בחברת אמה ואחיה היא הרמונית ופסטורלית וזורחת באושר מופלא (הצלמת פולי מורגן מעניקה לדימויים חזות זוהרת של גלויות לתיירים). אבל אז מגיע אביה האלים ובבת אחת הכל משתנה. שינוי הטון הקיצוני הוא סימפטומטי לבימוי הלא יציב של הסרט, שנדמה שהורכב מקרעים של סרטים אחרים. תוך זמן קצר האם המושלמת עוזבת בלי להביט לאחור, ואחריה גם האח והאב. הילדה קיה נשארת לגמרי לבדה בצריף שעל גדת הביצה, ולמרות התנאים הקשים מצליחה לגדל את עצמה להיות נערה קסומה עם עור פנים צח. אנשי העיירה הסמוכה לועגים לה ודוחים אותה מקרבם, ורק זוג בעלי מכולת שחורים נחמדים אליה. אבל גם הם לא חושבים לאמץ אותה או לפנות לרשויות הרווחה (אפשר אולי להבין את התנהגותם במסגרת מדיניות ההפרדה בלואיזיאנה של שנות החמישים – אבל הסרט כלל לא מתייחס אליה).

בביצה מסתובב גם הנער הבלונדיני טייט (טיילור ג'ון סמית), מלאך משמיים שנראה כמו קן של ברבי. טייט מלמד את קיה קרוא וכתוב ומעודד אותה לטפח את כשרון הציור שלה, בלי לרצות דבר בתמורה (הסרט איבד אותי כשהם התנשקו מתחת למים). אחריו מגיע צ'ייס (האריס דיקינסון מ"קינגסמן: ההתחלה") שמיד רואים עליו שהוא לא נחמד. קיה, כבר בת עשרים ומשהו – ועם סט נאה של שמלות שאותן רכשה (כך אנחנו מתבקשים להאמין) במעות שקיבלה עבור המולים שהיא אוספת מדי בוקר בביצה – מתחבטת בין שני החתיכים.

שום שלב בסיפור של נערת הביצות, שממוסגר בתוך משפט הרצח שלה, לא משכנע בהקשר של העולם שבו אנו חיים. זה נראה יותר כרצף שלפעמים מעורר גיחוך של פטנזיות ילדותיות (לא תאמינו איך קיה משיגה את 800 הדולר שפתאום היא מגלה שהיא זקוקה להם בדחיפות כדי להציל את אדמתה). אמנם בקו העלילתי שעוסק במותו המסתורי של צ'ייס יש טוויסט שהולך לכאורה נגד הציפיות, אבל גם הפיתול העלילתי הזה צפוי כמו זיקוקים ברביעי ביולי. והוא צפוי עוד יותר כשקוראים את החדשות האחרונות שהתפרסמו על הסופרת. ועדיין, הנופים כל כך יפים ומלאי הבטחה.

2.5 כוכבים. Where the Crawdads Sing בימוי: אוליביה ניומן. עם דייזי אדגר ג'ונס, האריס דיקינסון, דיוויד סטרייטהרן. ארה"ב 2022, 126 דק'