"וונדר וומן 1984" הוא בדיוק הסרט ש-2020 הייתה צריכה

הדבר הכי מפתיע ב"וונדר וומן 1984" – או כמו שהוא ידוע בארץ "הסרט החדש של גל גדות" – הוא השאפתנות שלו. זה סרט רחב יריעה שבין הבדיחות הקלילות וסצנות האקשן הכבדות יש לו משהו מעניין להגיד, והוא אומר אותו בעוצמה. 

במסעו בין היבשות האמיתיות והדמיוניות, חלק מהפתרונות העלילתיים שהסרט מציע קלים מדי, וחלק רק נראים ככה במבט ראשון. כבר מהטריילר אפשר היה לדעת שסטיב, אהובה של דיאנה שנהרג בסרט הקודם, חוזר לחיים בסרט השני. כשזה קורה, מתעוררת תהייה לגבי התבונה התסריטאית שבהחלטה – כי אם מוות אינו סופי, אז מה כן? – אבל בהמשך מתברר שזה דווקא מציע קונפליקט מהותי שנמצא בליבו של הסרט.

אחרי שניצחה את מלחמת העולם הראשונה, דיאנה התמקמה בשנת 1984 במכון סמית'סוניאן בוושינגטון, שם היא עובדת כאנתרופולוגית. הנאיביות הטהורה שלה מהסרט הראשון התפוגגה, אך היא עדיין נחמדה לכולם, ועכשיו היא מושא קנאתה של ברברה מינרווה חסרת הבטחון (קריסטן וויג) שעובדת לצידה. כשלמוזאון מגיע חפץ עתיק אך לא מרשים למראה, מתברר די מהר שזו אבן המגשימה משאלות. אבל יש קאץ', והוא המהות של הדרמה האנושית והפילוסופית של הסרט.

כל גיבור-על זקוק לנבל, ורובם הגדול רוצים משום מה להשמיד את העולם. "וונדר וומן", שבחר לתפקיד לא פחות מאשר את אל המלחמה ארס, לקה בתחום הזה (השבוע חשפה פטי ג'נקינס שאולפני וורנר כפו עליה את סצנת הקרב הקלישאתית בשיאו הלא מאוד מוצלח של הסרט). אחת הבחירות הנבונות של הסרט הנוכחי היא לבנות את הנבל מול עינינו, באופן שמבהיר איך מאיש עסקים שאפתני אך לא מנוול, שבסך הכל רוצה לקצר את הדרך להגשמת החלום הקפיטליסטי, הוא הופך בהדרגה לאיום קיצוני על שלום העולם. פדרו פסקל ("נרקוס"), מגובה בתספורת אייטיז תפוחה, מעצב את מקסוול לורד, שהוא גם אב אוהב לבן קטן, כדמות אנושית ולפרקים אפילו נוגעת ללב.

נבל בבית הלבן? איזה הזוי. "וונדר וומן 1984"

בשביל התבלין המיתולוגי, הסרט מתחיל בתחרות סטייל נינג'ה אמריקאי באי האמזונות ת'מיסירה, שבמהלכה הילדה דיאנה (לילי אספל) מתחרה עם אתלטיות בוגרות. השיעור שהיא לומדת שם לא באמת מאיר את המשך הסיפור, אבל הסיקוונס מחזיר למסך את רובין רייט ואת קוני נילסן המרהיבות, ומספק אקשן מלהיב שאמור להשאיר אותנו מסופקים עד הפעם הבאה.

אחר כך בוושינגטון הסרט הופך למעין קומדיה רומנטית, כשסטיב (כריס פיין, עדיין חינני) חוזר לחייה של דיאנה, ומככב בסצנה של מדידת בגדים המזוהה לרוב עם נשים. במקביל הסרט מקדיש לא מעט זמן מסך למהפך שעוברת דמותה של ברברה, וקצת מתפזר. לאורך הדרך הצופים מתבקשים לבלוע כמה הגמשות (שלא לומר ריסוק) של ההיגיון העלילתי.

כדי להגיע למצרים, למשל, סטיב ודיאנה גונבים מטוס בקלילות יתרה, ומתברר שטייס מטוסי הקרב ממלחמת העולם הראשונה מסוגל להטיס גם מטוס סילון ללא כל קושי. זה אמנם מוביל לסיקוונס אקשן מעולה בכביש מדברי (בהחלט מוצלח יותר מסיקוונס דומה ב"טנט"), אבל במשך זמן מה הסרט נחווה כמו אוסף של סצנות בטעמים שונים שלא לגמרי מתגבשים, תחושה שמתעצמת בדקות הארוכות שהגיבורה נעדרת מהמסך.

הכל מתגבש לסצינת שיא אדירת היקף. "וונדר וומן 1984"

אבל, וזה הכי חשוב, הכל מתגבש לסצנת שיא אדירת היקף ורעשנית אך גם אינטימית ושקטה, שבה האמירה המרכזית לגבי המחיר של הגשמת תשוקות מנוסחת בצורה מרגשת. משולבת בה גם אמירה על אמת, שעם היותה מכוונת לנשיא השקר טראמפ (הרשת מלאה תמונות המשוות בין טראמפ לבין פסקל בתפקיד מקסוול לורד), היא בעלת תוקף אנושי רחב. כזכור, גיבור הספר "1984" של ג'ורג' אורוול עובד ב"מיניסטריון האמת", שם הוא משכתב את ההיסטוריה עבור המפלגה השלטת. הבחירה למקם את וונדר וומן באותה שנה בדיוק, מעלה הדים לחזון האח הגדול הרואה-כל, שסצנת השיא מרפררת אליו.

לסיום אני רוצה להקדיש כמה מילים ללאסו האמת של וונדר וומן. החבל הזוהר הוא עדיין חלק מהחן הנשי של אשת הפלא, כפי שהתכוון יוצרה וויליאם מולטון מרסטון, אך ג'נקינס ושותפיה לתסריט מצאו דרכים נהדרות להשתמש בו גם ככלי נשק ייחודי (יותר מציל מקטלני) בכוריאוגרפיה הסוחפת של סצנות האקשן, וגם כרעיון. האוחזת בחבל, גל גדות, ממשיכה להיות גיבורה נהדרת לילדות ולילדים מכל הגילים, ונראה שגם כשרון המשחק שלה העמיק. וג'נקינס, שלאחרונה הוכרז שהיא תביים סרט בסדרת "מלחמת הכוכבים", ללא ספק מרגישה נוח בתא הטייס. עכשיו אפשר רק לקוות שיחדיו הן ינצחו את 2020.

גיבורה נהדרת לילדות וילדים בכל הגילים. גל גדות ב"וונדר וומן 1984"

"וונדר וומן 1984" עולה היום לשירות הסטרימינג HBO MAX באמריקה, במקביל להקרנתו בבתי הקולנוע. לישראל הסגורה הוא מיועד להגיע, אם ירצו השמות, במרץ 2021. משזכיתי לצפות בו על מסך קולנוע, אני יכולה להעיד שלשם הוא אכן מיועד.

★★★★ 4 כוכבים
Wonder Woman 1984 בימוי: פטי ג'נקינס. עם גל גדות, כריס פיין, קריסטן וויג, פדרו פסקל. ארה"ב 2020, 151 דק'