האיש והמונומנט: סרט מחמם לב על אמן מהולל, זקן וכועס
"דני קרוון" הוא לא סרט דוקו קלאסי על אמן בינלאומי מהולל, הוא סרט של ברק הימן על אמן בינלאומי מהולל אותו ליווה ועצבן במשך חמש שנים, ואנחנו מתכוונות לזה במובן הכי טוב של המילה (וגם הוויכוח על ההצללה של כיכר הבימה מוכרע בסרט הזה סופית)
איך עושים סרט תיעודי על אמן מהולל? עוברים על כל חומרי הארכיון ובוחרים היילייטס, פונים למומחים שינתחו את יצירתו ולמכרים שיספקו את הפן האישי ועורכים טקסט ויזואלי מקיף על תרומתו לתרבות. איך ברק הימן עושה סרט תיעודי על דני קרוון שזכה בפרס ישראל, בתואר "אמן השלום" של אונסק"ו, בפרס "טבעת הקיסר" הגרמני ובפרס הקיסר של יפן? הוא מתעלם מתולדותיו ומהשפעתו וכל אלה, ובמקום זאת מסתובב עם קרוון בין כמה מהמרחבים המפוסלים שיצר בארץ ובעולם, ומדי פעם שולח לעברו שאלה שנועדה לעצבן אותו. זה לא מסובך לעצבן את קרוון. כך עשה הימן עם דב חנין בסרט "החבר דב" וכך הוא עושה שוב, בסרט שצולם על פני חמש שנים. וזה עובד.
>> ריאיון עם יעל קרוון, בתו של דני קרוון ואלילת ילדי הניינטיז
התוצאה מוקרנת בהצלחה מזה זמן מה בקולנוע לב, והצופים נענים לאישיותו של האמן הזקן שבמקום לנוח על זרי דפנה – הוא בכל זאת כבר בן תשעים – הוא מתכעס שוב ושוב למול עוולות פוליטיות (שאת תוצאותיהן אנחנו חווים בימים אלה) ולמול ההזנחה של יצירותיו. ברבות מהן יש אלמנט חי של מים זורמים או תאורה או פרחים בצבעים ספציפיים, ואם העיריות של תל אביב ובאר שבע או של ננטר שבצרפת אינן מקפידות על התחזוקה, משהו בחוויה שלהן נפגע. וכך, במקום שנחזה באתרים המרהיבים והמזמינים שעיצב לצלילי חליל נוגה, כמקובל בסרטי אמנות, הם מלווים בטרוניות של האמן.
קרוון רגוע יותר במפגש עם ידידו, הקולנוען הגרמני וים ונדרס, בתוך יצירה המכונה "מפגש" ומוצבת באתר פסטורלי בברלין. ונדרס תורם הרהור על כך שקרוון משאיר ביצירותיו מקום לכל אחד לדמיין את עצמו בתוכן. "אני יכול לבוא לפה כל יום, ולשבת כאן ולהיות מאושר", אומר ונדרס ביושבו על אחד מכיסאות השיש שמרכיבים את היצירה. וזה חלק מהיופי של הסרט מרחיב הלב הזה – הניגוד בין השלווה שמשרים המרחבים המפוסלים היפהפיים שמגיבים לטבע שסביבם, לבין העצבנות של האיש שיצר אותם. "הטבע הוא הבוס הגדול שלי", אומר קרוון בבקרו באנדרטת הנגב. "אני בא למקום, והמקום אומר לי. אני שומע את המקום". אפשר להקשות ולשאול לגבי הציפיה של קרוון שהטבע לא יפעל את פעולתו על עבודותיו המוצבות בשטחים פתוחים. אבל האמנות מלאה סתירות – זה חלק מטבעה.
אחד הוויכוחים שקרוון מנהל, או בעצם מסרב לנהל, הוא בנושא המחסור בצל בכיכר הבימה. כשבאמצע צילומים בכיכר ניגש אליו עובר אורח ומתלונן (הימן אומר שזה לא היה מתוכנן), קרוון מתחיל להסביר ואז מתעצבן והולך. אחר כך במכונית הוא מתלונן על הנודניקים שמטרידים אותו עם שטויות – "פרגולה הם רוצים". והוא ממשיך ומתעצבן גם בבית על אשתו חוה, כשזו אומרת למצלמה, בשיחה שלא נועדה לאוזניו, שהוא יכול היה למצוא פתרון לצל. כאן אני חייבת גילוי נאות: אני גרה סמוך לכיכר הבימה ומאוד אוהבת אותה כמו שהיא, בלי צלונים ושאר פתרונים דחוקים. המוני המשפחות שעולות אליה לרגל רוב ימי השנה הן עדות להצלחתה. רוצים לשבת בצל – תעברו לשדרות הסמוכות או תחכו לשעות אחר הצהריים, כשהקיר האטום של תיאטרון הבימה יטיל צל על הכיכר. אני רק חוששת מה יקרה כשקרוון כבר לא יהיה כאן להתעצבן שלא מקפידים לשתול את הפרחים בצבעים שהוא תכנן.
רק פעם אחת בסרט קרוון משתתק, וזה רגע כואב. זה קורה כשהוא קולט ששכח משהו שכבר ארע. זה החלק הכי קשה בזקנה שהוא מתמודד איתה. קשיי ההזדקנות והמודעות למוות המתקרב ארוגים אל תוך הסרט, כמו גם המחויבות הפוליטית של קרוון, שאחת מעבודותיו המוקדמות מתנוססת על הקיר מאחורי דוכן הנואמים במליאת הכנסת. הוא חתם עליה את שמו בעברית ובערבית אי אז ב-1966.
אז אם אתם מעוניינים בתולדותיו של קרוון – ילדותו כבנו של האיש שעיצב את גני תל אביב, חייו בקיבוץ הראל שפורק בהוראת התנועה, שנותיו באיטליה ובצרפת – תצטרכו לחפש אותן במקום אחר. הסרט הקצר הזה (66 דקות) מציע רישום חי וסוחף של אמן גדול, שעיקשותו מייצגת את דור מקימי המדינה, ועם זאת הוא ניחן באישיות ספציפית מאוד, מרתקת וכובשת לב.
"דני קרוון" מוקרן בקולנוע לב הערב (חמישי 27.5) ובמהלך הסופ"ש. פרטים וכרטיסים כאן. מאוחר יותר ישודר הסרט בכאן 11