אני, אבא והעיר הלבנה: יעל קרוון מזמן לא גרה כאן יותר

יעל קרוון (מתוך ערוץ היוטיוב Yaelka3)
יעל קרוון (מתוך ערוץ היוטיוב Yaelka3)

בגיל 13 יעל קרוון כבר הייתה מפורסמת, בגיל 19 היא הייתה כוכבת גל"צ, ואז היא נעלמה לטובת חיים בחו"ל כיוצרת תיאטרון מחול. לכבוד סרט הדוקו "דני קרוון" על אביה, היא ביקרה חודשיים וחצי בישראל וכשחזרה הביתה תפסנו אותה לשיחה על העבר הזוהר, על ההווה הבוער ועל החיים בליסבון

25 במאי 2021

"לאן נעלמה יעל קרוון?" שואל פוסט בדף הפייסבוק "בומרנג – הנוסטלגיה של ישראל", כמו גם עשרות אלפי ילדי ניינטיז שהעריצו אותה בימים שבהם היה ערוץ טלוויזיה וחצי. כמי שדיבבה עשרות דמויות בסדרות מצוירות ושרה את שירי הפתיחה שלהן "הקול שלה היה חלק בלתי נפרד מפסקול ילדי שנות התשעים", כתוב שם, ו"לעד תיזכר כמי שהייתה מאחורי קולה של אפריל אוניל ב'צבי הנינג'ה'". אבל יעל לא נעלמה. היא פשוט התבגרה, והחליפה קריירה ומקום מגורים.

"נחמד לראות איך אנשים נכבשים על ידי הדמות החד-פעמית והמעשירה שאנחנו מכירות כל כך טוב. הדרך שברק (הימן) בחר לעשות את הסרט מעניינת. זאת לא הדרך שאני הייתי בוחרת לעשות אותו"

"מה שיודעים עלי בארץ זה מה שעשיתי עד 1994 ומאז אני לא קיימת", אומרת קרוון. "אבל אם מחפשים את האתר שלי – רואים מה אני עושה היום. שם נמצא ההווה שלי". מזה שנתיים היא מתגוררת בליסבון, ומשם יוצאת להופיע ברחבי אירופה כאמנית תיאטרון מחול. לפעמים היא מופיעה על פסלים של אבא שלה, דני קרוון. "העבודה שלו מדברת על שלום וזכויות אדם, אדם והסביבה. בגלל זה הן ציבוריות", היא אומרת. "הוא לא רצה להיות בגלריות. לא רצה להיות אליטיסטי. הוא רצה להיות אמן לעולם".

יעל קרוון (צילום: אוסף עצמי)
יעל קרוון (צילום: אוסף עצמי)

במהלך אחד מביקוריה בארץ השנה היא הצטרפה לשיחות שמנהלות אמה חווה ואחיותיה, נועה ותמר, עם הצופים אחרי ההקרנות של סרט הדוקו החדש "דני קרוון" בקולנוע לב דיזנגוף. "זה נחמד לראות איך אנשים נכבשים על ידי הדמות החד-פעמית והמעשירה שאנחנו מכירות כל כך טוב. הדרך שברק (הימן) בחר לעשות את הסרט מעניינת. זאת לא הדרך שאני הייתי בוחרת לעשות אותו, כי אנחנו רצינו להכניס לסרט את כל המורשת שלו. אבל יצא משהו מאוד עוצמתי, ומפתיע ומרגש לראות איך זה פותח את הלבבות של האנשים".

"במפגש עם הקהל אמרתי שאני מכירה את אבא שלי חצי מהחיים שלו, כי נולדתי באמצע, ויש לו עוד חצי ואי אפשר להכניס את זה לשישים ושש דקות", היא אומרת. "הסרט הוא על דני קרוון מגיל 85 עד 90. כמובן שהוא מי שהוא וזה היופי שלו, וברק מראה אותו מהמון פנים. אבל נורא קשה לשים פיל בתוך מגרה. הוא מרגיש שהעבודות שלו הן כמו הילדים שלו, אז אני  מרגישה שהעבודות הן כמו האחים שלי. ויש כמה מהם שאני מאוד אוהבת שאינם מיוצגים בסרט".

יעל קרוון (צילום: אוסף פרטי)
יעל קרוון (צילום: אוסף פרטי)

"הרבה מחברי פה הם פרו-פלסטינים. גם אני, אבל אני חייבת לתת להם נקודת מבט של מה שקורה עכשיו. ליבי איתכם ואני מקווה לימים של הבנה והידברות. כמו שאבא שלי אמר 'צריך הרבה מלחמות בשביל לעשות שלום'"

את חיה בחו"ל כבר יותר מעשרים שנה. כמה יוצא לכם להיפגש?
"יצא לנו לעבוד יחד כי אני מופיעה על הפסלים שלו. זה התחיל ביפן לפני הרבה שנים, עם ריקוד בוטו שבו אני מתמחה. אחר כך עבדתי בגרמניה ויצא שציינו 25 שנים לאחד הפסלים שלו, אז הופעתי גם שם. בספרד הופעתי על פסל המחווה לוולטר בנימין ("אני מתקשה לדמיין עבודה שיותר מבטאת, עבור מי שמעולם לא חווה תחושת פליטות, מי שמעולם לא היה מבקש מקלט, את האימה, את התחושות הסותרות והמנוגדות של הכמיהה והפחד, של התקווה ושל הסכנה" אומר מיכאל ספרד בדברו על העבודה הזאת בסרט – י.ש.). יצא גם שהופעתי עם להקה במינכן בדיוק בזמן שאבא שלי הגיע לשם לקבל את פרס הקייזר". 

הסרט הוא יוזמה של אחותך נועה. 
"נועה היא המנוע. היא מארגנת את הארכיון שלו ואוצרת את תערוכות הרטרוספקטיבה שלו. היא ראתה את 'מיסטר גאגא' (סרטו של תומר הימן על אוהד נהרין – י.ש.) ודיברה עם תומר. הוא היה עסוק עם הסרט על יונתן אגסי ואמר 'אולי אח שלי'. משם זה התגלגל. אבא שלי כבר בן 90 אז מזל שהיה להם את החמש שנים האלה ביחד כי אף אחד לא חי לנצח". 

את בעצם מסתובבת בעולם מגיל צעיר.
"קרוון זה לא השם שלי – זה הגורל שלי. נולדתי בארץ אבל בגיל שלוש עברנו לפירנצה כי לאבא היתה תערוכה גדולה בבלוודרה. כשהייתי בת שש עברנו לפריז כי הוא התחיל את העבודה על הציר הגדול בסרז'י פונטואז, ובמקביל נסענו כל הזמן כי היו לו עבודות בגרמניה ובהולנד. היה לי קשה כי נורא רציתי לחזור לארץ. בגיל 12 חזרנו והתחלתי ללמוד בבית ספר לאומנויות. משם הגעתי לדיבובים והתחלתי להופיע בכל מיני תוכניות טלוויזיה. מגיל 13 הייתי מפורסמת. אחרי כמה שנים כאלה הייתי צריכה להתאוורר, כי היית צעירה וישראל קטנה, ורציתי ללמוד תיאטרון תנועה ומשחק וריקוד ולהבין מה השפה שלי. בהתחלה נסעתי לניו יורק והבנתי שהיא הרחבה של תל אביב, אז עברתי לאנגליה שהיתה הבסיס שלי בעשרים השנים האחרונות. משם יצאתי לעבודות בברזיל, ביפן ובאירופה – תיאטרון מחול צומח מהמקום שבו הוא מתרחש". 

מתוך העבודה D-Code. יעל קרוון (צילום: אוסף פרטי)
מתוך העבודה D-Code. יעל קרוון (צילום: אוסף פרטי)

"לעבוד עם מקום היה חלק מהגדילה שלי. זה המקום ועכשיו את משתלבת פה. שפת הגוף היתה הדבר שחיבר אותי לעולם כי כל הזמן נסענו. ואולי זה גם בעקבות זה שאבא שלי היה אומר 'לכי שחקי על הפסלים שלי, שיראו שאפשר לעלות עליהם'"

מהסרט עולה שגם היצירות של אבא שלך מאוד תלויות מקום. 
"זה מה שאני יודעת לעשות. לעבוד עם מקום היה חלק מהגדילה שלי. זה המקום ועכשיו את משתלבת פה. שפת הגוף היתה הדבר שחיבר אותי לעולם כי כל הזמן נסענו. ואולי זה גם בעקבות זה שאבא שלי היה אומר 'לכי שחקי על הפסלים שלי, שיראו שאפשר לעלות עליהם'. תמיד היו לי את העולמות המופלאים האלה. העבודה שלי פוליטית גם בהקשר של איכות הסביבה. אני לא צריכה ליצור תפאורות. מה שאני נותנת הוא בלתי אמצעי, לא חומרי, עובדת עם המקום. העבודות של אבא שלי היו תפאורות מוכנות".

למה בחרת בליסבון?
"נמאס לי מהקור. באנגליה אין קיץ והייתי בורחת לברזיל, לספרד ולאיטליה. לפני שנתיים החלטתי שאני לא יכולה לחיות את מרבית חיי במקום קר. גם הברקזיט שבר אותי לרסיסים. הגעתי ללונדון כי זה היה קוסמופוליטי והרגשתי חלק ממשהו גדול שנקרא אירופה, ופתאום הם החליטו לסגור את הדלתות וזה מאוד כאב לי. כשחזרתי לארץ בגיל 12 הייתה אינתיפאדה וזה כאב לי פוליטית. אין מקום שאני יכולה לעצור את זה. האומנות היא המקום שדרכו אני יכולה להגיע כמה שיותר עמוק לנפש האדם, למה שמחבר בינינו ומה שמשותף לנו". 

ואיך החיים בליסבון?
"רוב הזמן ליסבון היא מקום מדהים. אין מתח. אין לחץ. אף אחד לא עצבני. את הולכת ברחוב ומרגישה נינוחות. אף אחד לא שופט אותך. הם יצאו מהדיקטטורה ב-1974 בשנה שבה נולדתי, וזה מרגש אותי. פעם בשנה, כשחוגגים את מהפכת הציפורנים, אנשים יוצאים לרחוב וקוראים 'הלאומנות לא תחזור'. בתחילת הקורונה המספרים היו נמוכים ולא היה סגר. התיאטראות ובתי הקולנוע נשארו פתוחים. זה היה אנושי והגיוני. זה השתנה, כי בחג המולד ובערב השנה החדשה אנשים באו מכל אירופה לחגוג והמספרים התחילו לטפס בקצב מטורף. אחרי יום הולדת שלי ב-8 בינואר זה נעשה יותר ויותר גרוע אז הצלחתי להגיע לארץ יום לפני שסגרו את שדה התעופה והייתי בישראל חודשיים וחצי. זה התאים לי כי אבא שלי לא בקו הבריאות". 

"לפני כמה ימים הקשבתי לחדשות ושמעתי 'ברגעים אלה משוגרות רקטות לתל אביב'. במקביל, פה זכו בליגת הכדורגל והיו זיקוקים בחוץ, ובפנים נשרף לי הפופקורן ששמתי כמה דקות לפני כן והיה ריח חזק של שריפה. זה יצא כאילו עשיתי לי מופע"

את מגיעה לכאן הרבה?
"הייתי מגיעה פעם בשנה לביקור מולדת קצר. זה תמיד משהו שקשה לאבא שלי. רוב הנסיעות שלי הן למטרות עבודה ובארץ לא מתעניינים בעבודה שלי. אני הולכת לאן שמזמינים אותי. בכמה פעמים שהופעתי בארץ זה היה קשה, כי אני כן ישראלית אבל לא ישראלית וחיי האומן נפלאים אך לא תמיד קלים. לפני שנה כשיצאתי מישראל, בשדה התעופה, הבחורה שהסתכלה על הדרכון שלי הזילה דמעה ואמרה 'את יעל מארץ המצוירים. גדלתי על הברכיים שלך'. זה היה מדהים שהיא זוכרת".

מה את עושה בין ההופעות?
"אני מלמדת פרפורמנס, ריקוד אוונגרדי יפני (butoh) ועוד דברים על התפר בין תיאטרון לריקוד –  עבודה עם חפצים, עבודת סולו, יצירה דרך ארכיטיפים שלנו. איך לחפור בתוכנו וליצור מתוך הבנה שהכל נמצא בתוכנו, ולא לחשוב שתמיד צריך משהו מבחוץ. התלמידים שלי הם אמנים בעלי ניסיון. בשבוע הבא אני מצלמת וידאו מחול – פרויקט גדול בשיתוף עם כמה אמנים שקשור לאקלים". 

איך המצב הנוכחי בישראל משתקף בליסבון?
"מבחוץ זה נראה כזה טירוף – המדינה היחידה שבה כולם מחוסנים ויצאו מהקורונה, נכנסת למלחמה. הרבה מחברי פה הם פרו-פלסטינים. גם אני, אבל אני חייבת לתת להם נקודת מבט של מה שקורה עכשיו. אין טובים ורעים. לפני כמה ימים הקשבתי לחדשות בי.בי.סי ושמעתי 'ברגעים אלה משוגרות רקטות לתל אביב'. מיד עברתי לגלי צה"ל. במקביל, פה זכו בליגת הכדורגל והיו זיקוקים בחוץ, ובפנים נשרף לי הפופקורן ששמתי כמה דקות לפני כן והיה ריח חזק של שריפה. זה יצא כאילו עשיתי לי מופע. ליבי איתכם ואני מקווה לימים של הבנה והידברות. כמו שאבא שלי אמר 'צריך הרבה מלחמות בשביל לעשות שלום'".

הסרט "דני קרוון" בבימויו של ברק הימן מוקרן בקולנוע לב. עוד פרטים כאן