הסרט הזה יכל להיות אחד מסרטי השואה היותר טובים. כמה חבל

היו שנים שבהן בארי לווינסון היה במאי רב מוניטין, כולל אוסקר על "איש הגשם" (ומועמדות על "בגסי"). אבל במאה הנוכחית סרטיו כשלו בזה אחר זה, והוא הותיר חותם גדול יותר כמפיק טלוויזיה. "השורד" הוא סרט השואה הראשון שלו – נדמה שכל במאי יהודי צריך אחד כזה – וגם סרטו הטוב ביותר מאז שנות התשעים. וזה היה יכול להיות סרט עוד יותר טוב אילו נכתב על ידי תסריטאי מוכשר יותר מג'סטין ג'ואל גילמר. נדמה שלווינסון עצמו היה יכול לעשות עבודה טובה יותר – הוא כתב את "דיינר" ו"אבלון", וגם את התסריט של מה שמיועד להיות סרטו הבא, "פרנסיס והסנדק", עם אוסקר אייזק בתפקיד קופולה.

"השורד" מבוסס על סיפורו האמיתי של הרצקו האפט, כפי שתואר בספר שכתב בנו הבכור אלן סקוט האפט (בסרט הבן מכונה מרטי, כנראה כדי לאפשר לתסריט יד חופשית). הרצקו (בן פוסטר), או הארי כפי שכונה באמריקה, היגר לברוקלין אחרי מלחמת העולם השנייה, ופתח בקריירה של מתאגרף (הוא ניצח ב-13 מתוך 21 קרבות). בשיאה של אותה קריירה קצרת ימים הוא התמודד בזירה עם רוקי מרציאנו, שלוש שנים לפני שהפך לאלוף העולם.

האפט למד להתאגרף באושוויץ, שם אימן אותו קצין האס.אס. דיטריך שניידר (בילי מגנוסן), שבידר את עמיתיו בתחרויות אגרוף קטלניות בין אסירים יהודים – בדומה לתחרויות הגלדיאטורים ברומא העתיקה (בוויקיפדיה מדווח שהאפט שרד 76 קרבות כאלה). העבר הטראומתי הזה רודף את אותו, והוא שומרו בסוד עד שעיתונאי (פיטר סארסגארד) משכנע אותו לספר את סיפורו. הוא מסכים לפרסום בתקווה שיגיע לעיניה של אהובתו לאה (דר זוזובסקי הישראלית) שעקבותיה אבדו במלחמה.

הסרט מתחיל ב-1963 ומשם חוזר אחורה לברוקלין של 1949 ולאושוויץ כמה שנים לפני כן. יש כאן סיפור מעניין על גיבור פרובלמטי, ששיתף פעולה עם השטן כדי לשרוד את התופת, וזה צרב את נשמתו. חבל שהתסריט אינו מגובש דיו, ונושא את הסאבטקסט שלו על שרוולו (כמו השאלה "איפה היה אלוהים בשואה?" המנוסחת בסצנה בבית כנסת). חלק מהפיתולים העלילתיים – כמו המפגש האחרון בין האפט ושניידר – הומצאו לצורך הדרמה, והם מעט צורמים בחוסר האותנטיות שלהם. אף שהסצנה מבוימת בעוצמה, צירוף המקרים אינו משכנע (במציאות האפט פגש באופן דומה חייל גרמני אחר). גם המכניקה של הקפיצות הלוך ושוב בין הזמנים קצת מקרטעת.

שחור לבן כקלישאה אפקטיבית. "השורד". צילום: יח"צ

חולשת התסריט מתחדדת למול שאר המרכיבים המשובחים של ההפקה. אחד הבולטים שבהם הוא הצילום המרשים של ג'ורג' סטיל, שנע בין צבע לשחור לבן. הבחירה לצלם את השואה בשחור לבן היא אמנם קלישאתית אך אפקטיבית, וסצנות האגרוף באושוויץ מייסרות. מנגד, הגוונים הפסטליים של קוני איילנד בשנות החמישים יפייפיים.

אבל הסרט עובד בעיקר בזכות בן פוסטר המצוין – ולא בשל 28 הקילו שהוריד כדי לגלם את האפט באושוויץ, ואחר כך העלה בחזרה עם תוספת. אם בחלק מהופעותיו הקודמות פוסטר הלך על אינטנסיביות מתפרצת, כאן הוא דווקא מאופק יחסית, ועדיין מעביר לנו את עוצמת הייסורים שהוא מתמודד איתם, ואת הר הגעש הכלוא מתחת לחזות כפויה של בטחון עצמי. הוא אמנם נעזר באיפור מעולה כדי לשכנע אותנו בשינויים הפיזיים הקיצוניים שדמותו עוברת, אבל גם התנועה שלו משתנה לחלוטין על פני השנים. גם כל שאר השחקנים עושים עבודה טובה. ויקי קריפס ("חוטים נסתרים") מביאה אור לסרט ולחייו בתפקיד מרים, שמנהלת משרד לחיפוש ניצולים, ומגנוסן נחשי כראוי בתפקיד קצין האס.אס.

אחוות הדפוקים. "השורד". צילום: יח"צ

אף שיש ב"השורד" לא מעט סצנות אגרוף, הוא נזהר מלהפוך לסרט אגרוף, ואינו מייצר מתח של ממש סביב הצלחתו של האפט בזירה – הצלחתו להתמודד עם עברו מהותית יותר. עדיין, אחד הסיקוונסים היותר טובים בסרט מתרחש במחנה אימונים ליד האגם, לשם מגיע צ'רלי גולדמן – המאמן היהודי של מרציאנו – בגילומו הנהדר של דני דה ויטו. אחוות הדפוקים שנוצרת במרחב הפסטורלי בין היהודים לשחורים אולי דידקטית מדי (כולל מה שנדמה כהתייחסות ישירה לאמירה האומללה של וופי גולדברג מהשנה על כך שהשואה לא קשורה לגזע, אף שהסרט הושלם בשנה שעברה), אבל היא כובשת. גולדמן משמיע להאפט מוזיקה קלאסית כדי לשחרר את תנועותיו בזירה, וזה שלח אותי היישר לקומדיה "הנער מברוקלין" מ-1946 עם דני קיי בתפקיד חלבן שלומד להתאגרף לצלילי ואלס הדנובה הכחולה.

הסרט מסתיים בנימה של תקווה נוסח אמריקה. אקורד הסיום קרוב להיות אירוני ויהודי במידה הנכונה, אלא שדחפו לשם ללא צורך גם את "אלוהים ברך את אמריקה" ביידיש. את השיר (המושר גם בסוף "צייד הצבאים") כתב אירווינג ברלין היהודי, מה שהופך אותו לדימוי של אמריקה הטובה כקולטת מהגרים, אבל כאן והיום, זה נשמע מודבק בכוח. ושוב חבל, כי ל"השורד" היה פוטנציאל להיות אחד מסרטי השואה והזיכרון היותר טובים.

★★★✯ 3.5 כוכבים
The Survivor בימוי: בארי לווינסון. עם בן פוסטר, ויקי קריפס, דר זוזובסקי, בילי מגנוסן, ג'ון לגוויזמו, פיטר סארסגארד, דני דה ויטו. ארה"ב 2021, 129 דק'