"יונה": נאמן לדמותה של המשוררת וכמעט לא נופל לקלישאות

בתרבות השכול והשואה של שנות ה־60 מפציעה לפתע יונה וולך – מינית, חצופה ומדממת שירה. בת הכפר מגיעה לתל אביב ומוצאת עצמה מעורבת במלחמות שירה סוערות וקטנוניות בין דורות שונים של משוררים, כולם גברים שמביטים בה בהתנשאות לפני שהם נופלים שדודים לרגליה. המערכה הראשונה של "יונה" מלאה אנרגיה יצירתית. סרטים ביוגרפיים על אמנים לרוב לוקים בבעיית מבנה, וברגמן בחר במבנה כמעט קלאסי של שלוש מערכות המעוגנות בשלושה ספרי שירה – חדוות הספר הראשון ("מה אכפת לי ממבקרים, יש לי ספר"), דיכאון הספר השני ("המבקרים מתעלמים ממני"), וההתאוששות בבית החולים הפסיכיאטרי שמניבה ספר שלישי. בין לבין יונה מתנסה במיטות שונות, כותבת מכתבים יפים למאהבה הנשוי עמוס (דמות לא מפותחת דיה), ומשתעשעת ברעיון של נישואים למוזיקאי/גנב טדאוש (תום חגי הנוגע ללב). אבל שום דבר לא מרגש או מרתיח אותה כמו המילים. בכך הסרט נאמן לה, מעורר הערכה גם כשהוא מתמקד בימי הטירוף, וכמעט לא נופל לקלישאות.

באחת הסצנות הטובות בסרט, יונה מתפוצצת על גבריאל מוקד (מיכאלשווילי, היתד היציבה של הסרט) שפרסם שיר שלה והוריד את ה־OOO בלי לשאול אותה. הסצנה זורה אור על האובססיה שמניעה את המשוררת, ומפתיעה משום שהסרט יצר ציפיות אחרות. יש עוד כמה רגעים רעננים כאלה – כמו תגובתה של יונה לפרסום שירה הראשון ב"הארץ". אמה נוכחת בה, ובעוד סצנות יפות שמחברות את היונה המוזרה למשפחתה. "יונה" מציץ לנפשה הבוערת של המשוררת באמצעות דימויים עזים והזייתיים, אבל כל זה לא היה עובד ללא נעמי לבוב. היא סקסית ומתריסה, ומפיה זורמים משפטים מפותלים, והכל נראה עליה טבעי.