"צעצוע של סיפור 4" לוקח את השאלה המטרידה לשלב הבא

"איך זה שאני חיה?", שואלת בובת מלאכת יד שזה עתה באה לעולם ב"צעצוע של סיפור 4", ולראשונה מנסחת במילים את שאלת היסוד הקיומית של סדרת הסרטים (לילדים?) ששינתה את פני האנימציה. היא כמובן לא מקבלת תשובה, ואנחנו נאלצים להתמודד עם השאלה בעצמנו.

אנחנו יודעים שלצעצועים יש חיים עשירים לפחות מאז שא"א מילן הציג בפנינו את פו הדב, אבל התפיסה המקובלת הייתה שהחיים מוענקים לצעצועים על ידי הילדים שמדמיינים אותם, ושהילדים מאבדים את היכולת הזאת בבגרותם, כפי שסיפר לנו "כריסטופר רובין" עם יואן מקגרגור בתפקיד הילד שגדל ושכח. הנחת היסוד של "צעצוע של סיפור" היא שונה: מעבר לחיים המדומיינים שהילדים מעניקים לצעצועיהם, יש לצעצועים גם חיים אמיתיים וחיבוטים ומאוויים, אבל הם דואגים לחיות אותם בסתר, וברגע שעין אדם או ילד שוזפת אותם הם נופלים כמתים כדי לא להיתפס. למה? אולי משום שבסרטים על רובוטים שפיתחו רצונות אנושיים – כמו "שליחות קטלנית" ו"אינטליגנציה מלאכותית" – גורלם רע ומר. בסרטים האלה ובסרטי מד"ב נוספים, הצעצועים שנוצרו על ידי בני האדם על מנת לשפר את חייהם מוצגים כעבדים שהחליטו למרוד בגורלם. אבל על פי "צעצוע של סיפור", כל רצונם של הצעצועים הוא שהילדים ישחקו איתם ולא יזנחו אותם בארון. בהשלכה, הם עבדים שהפנימו את התפקיד שהוטל עליהם, כמו סם ג'קסון ב"ג'אנגו ללא מעצורים", וזאת מחשבה לא מאוד נעימה.

עד עכשיו קיבלנו את זה משום שפענחנו את הצורך הטבוע בצעצועים שהילדים ישחקו עמם כמטאפורה לצורך של ילדים באהבת אם ואב, וכאבנו איתם כשהצורך הזה אינו ממולא. אבל מסרט לסרט השאלה הלכה והעמיקה, ונדמה שהחיים המטאפוריים של הצעצועים הולכים ונעשים יותר מורכבים ומסוכנים.

"צעצוע של סיפור 4"

ב־1995 "צעצוע של סיפור" בחן את משבר הזהות של בז שנות אור, שנדהם לגלות שהוא רק צעצוע ולא אסטרונאוט אמיתי, ואת הקנאה שהוא עורר בוודי הוותיק, שאיבד את מעמדו כצעצוע המועדף על אנדי. אבל השניים התמודדו, התגברו ולמדו להיות חברים. ההקבלה בין הצעצועים לאסירים הייתה מרומזת ושויכה רק לצעצועים חסרי מזל שנפלו בידיו של ילד רע. כשוודי מגיע לחצרו של הילד השכן סיד, קיבלנו שיעור מצמרר בגזענות. רוב הסרטים שעוסקים באופן מוצהר בנושא הקשה הזה, מקלים עלינו להזדהות עם הצד הנכון ועם הערכים הנכונים ולא באמת מאתגרים את הגזענות הסמויה שלנו. גם כאן הזדהינו מתוך הרגל עם הפחד של וודי, שהוקף מכל עבר על ידי צעצועים מעוותים – "מוטנטים" שפורקו והורכבו מחדש על ידי סיד – כמו לבן שנבהל כשהוא מוקף על ידי שחורים או יהודי שמוקף על ידי פלסטינים. אלא שאז הצעצועים המפחידים שלא באשמתם התגלו כידידותיים ורוצים לעזור, ואנחנו נדרשנו להתמודד עם הדעות הקדומות שלנו שהתעוררו אצלנו אוטומטית בעקבות אינספור סרטי אימה ומהדורות חדשות.

בהמשך אותו קו עלילתי, כדי להציל את עצמו ואת בז מידיו של הילד הרשע, וודי המוחזק בידיו מסובב אליו את ראשו ומתריע בו "שחק יפה!". האימה למראה הצעצוע החי שולחת את סיד במעלה המדרגות, ואותנו לסרטי "משחק ילדים", על הרוצח הסדרתי צ'אקי השוכן בגופה של בובה. הסצנה הזאת מבהירה היטב שכשהצעצועים נופלים ללא רוח חיים, הם עושים זאת מתוך בחירה כדי לא להבהיל את בני האדם, ולא משום שהמבט האנושי משתק אותם, שלא כמו מלאכי האבן מזרי האימה ("המלאכים הבוכים") ב"דוקטור הו", למשל.

הצעצועים מאמצים דימויי אימה גם בכל שאר סרטי הסדרה, המתארים את סבלם של הצעצועים התלויים בתשומת לבם של בני אדם. "צעצוע של סיפור 3" (2010) העצים את ההקבלה בין צעצועים לעבדים. כזכור, כשהילד אנדי גדל, צעצועיו נתרמו למרכז קהילתי שנשלט על ידי לוטסו, דוב סגלגל בעל חזות חביבה, שמתגלה כדיקטטור מזרה אימה. פלאשבק מגלה לנו שלוטסו ננטש פעם על ידי הילדה שלו, וכששב הביתה גילה שהיא שמחה בתחליף בן דמותו. עד לאותו רגע הסרטים נזהרו לא לעמת את הצעצועים עם העובדה שהם חלק מפס ייצור (פרט לחיילי הפלסטיק הממושמעים וחסרי האינדיבידואליות), והגילוי הנורא הזה הפך את הדוב למר נפש ומרושע ללא תקנה. לוטסו כולא את האורחים החדשים בחדר של הילדים הקטנים, שמתעללים בצעצועים כמו היו שבויים בכלא אבו גרייב. כשהם מנסים לברוח משם הם נופלים לתוך משרפה שעוררה בצופים רבים אסוציאציות שואתיות. לוטסו מקבל הזדמנות להציל את הצעצועים ולגאול את נפשו, אך הוא דוחה אותה ונשאר נבל – עבד כי ימלוך עד לסוף המר.

ועוד עניין. "צעצוע של סיפור", ששם את פיקסאר על המפה, הובל על ידי קאובוי ואסטרונאוט – שני דימויים מאוד גבריים. זה היה סרטו הראשון באורך מלא של ג'ון לאסיטר, שביים גם את השני והפיק (וכתב) את השלישי, והרבה דובר על הרוח הגברית שנשבה בסרטים ובאולפן.

רק ב־2012 יצרו בפיקסאר את "אמיצה", הסרט הראשון שהובל על ידי דמות נשית, אבל אפילו אז הם פיטרו את הבמאית ברנדה צ'פמן והחליפו אותה בבמאי ממין זכר. בנובמבר 2017, חודש אחרי פרוץ פרשת וויינשטיין, לאסיטר, שבינתיים הפך לבוס הגדול של דיסני, הואשם בסדרה של הטרדות מיניות במקום העבודה ופרש מדיסני. "צעצוע של סיפור 4" הוא הראשון בסדרה שלאסיטר אינו מעורב בו בשום צורה.

עם או בלי קשר, בסרט האחרון התלות של וודי בתשומת לבה של הילדה שירשה אותו הופכת לאובססיבית מתמיד, והוא הופך לסוג של סטוקר. אבל אז הוא שב ופוגש את בו פיפ, בובת החרסינה שבשני הסרטים הראשונים גילמה תפקיד נשי קלאסי של בת זוג תומכת ונאמנה. אחרי שנעלמה מהסרט השלישי ונאמר לנו שהיא הועברה לבעלים אחר (במילים אחרות, התסריטאים לא ידעו מה לעשות איתה), בו פיפ חוזרת בגדול. בסרט הרביעי אנחנו פוגשים אותה בחנות עתיקות, ומתברר שבשנים שחלפו היא גילתה את חדוות העצמאות והתגברה על הצורך להיות שייכת לבן אנוש. כך קורה שהמסר לגבי שחרור מעבדות הוא גם מסר פמיניסטי, המיוצג דווקא בדמותה של בובת חרסינה שברירית שלא מפחדת להישבר. הזמנים בהחלט משתנים.

"צעצוע של סיפור 4"

"צעצוע של סיפור 4", החל מחמישי (20.6) בבתי הקולנוע