הים אפל, החיות מוזרות, אבל יש דבר אחד טוב ברימייק ל"בת הים הקטנה"

ב-1964 אולפני דיסני הפיקו את "מרי פופינס" כסרט לייב אקשן, בשל סירובה של פמלה טרוורס לאשר להם לעבד את ספרה לסרט אנימציה. אבל הם לא לגמרי ויתרו, ושילבו סיקוונס אנימציה מקסים שבו מרי והילדים נכנסים לתוך ציור, וברט רוקד בהרמוניה מלאה עם פינגווינים מצוירים שנראים ומתנהגים כמו פינגווינים מצוירים – הווה אומר גרסאות נוצתיות של בני אנוש. בחלוף כחמישים שנה בדיסני החלו להנפיק בקצב הולך וגובר רימייקים בלייב אקשן לסרטי האנימציה שלהם, ועכשיו גם בעלי החיים מכל המינים והזנים נדרשים להיראות אמיתיים, כמו בסרט טבע, למרות שהם גם מדברים. בהתאם, ליצורים הממוחשבים שנראים כמו בעלי חיים אמיתיים אין הבעות פנים, אבל הם, כאמור, מדברים, וגם שרים. לפעמים זה עובד, כמו ב"ספר הג'ונגל" מ-2016, בערך. לפעמים פחות. ב"בת הים הקטנה" גרסת 2023, שבה בני לווייתה של הגיבורה החצי אנושית הם יצורים ימיים, זה עובד פחות. הדג פלאונדר (המדבר בקולו של ג'ייקוב טרמבליי) והסרטן סבסטיאן (דויד דיגס) איבדו את החיוניות של דמויותיהם בסרט האהוב מ-1989, ורק סקטל בעלת מוח הנוצה – שהיא עכשיו ציפור מסוג סולה צפונית – מבדחת בשל הופעתה הקולית השוצפת של אקוופינה.

ההתעקשות על אותנטיות ויזואלית מייצרת עוד צרימות, כמו בסצנה מוקדמת שבה אחרי שברחו מכריש, הדג פלאונדר מתנשף (אחרת איך נדע שהוא מבוהל), בתוך המים, כן? והבעיה העיקרית – בקרקעית הים חשוך, ו"בת הים הקטנה" מתעקש להביא למסך גם את החושך הזה. האפלוליות המשמימה אולי עוזרת להבין את השתוקקותה של אריאל לברוח אל פני האדמה (מה גם שהיא בודדה כי נראה שאוכלוסיית בני הים מצומצמת לאביה ואחיותיה, ורק בסוף צצים בני ים נוספים) – אבל העיבוד מאבד הרבה מכוח המשיכה של הסרט הצבעוני ומלא החיים שפתח עידן חדש בדיסני לפני 34 שנים. בסוף השנה שעברה השתפכתי כאן על יופיו של העולם הימי הממוחשב ב"אווטאר: דרכם של המים", כך שאין לי התנגדות גורפת לעיצובים ממוחשבים של עולמות דמיוניים המתחזים לאמיתיים, זה רק שהביצוע כאן בעייתי. חוץ מזה, ב"אווטאר" הטולקונים לא מדברים.

נקודת המוצא היא שגם אם תפיסות העולם שלנו השתנו מאז שאריאל התאהבה בנסיך הראשון שראתה, אין צורך אמיתי למחזר את להיטי האנימציה של דיסני, אלו שגם כך אפשר לצפות בהם שוב ושוב, מעבר לשיקול הפיננסי. התסריט של "בת הים הקטנה" גרסת 2023 בכל זאת מנסה לצאת בסדר עם הדור החדש של הצופים הפוטנציאליים, ולהתמודד עם מה שנראה כמסר בעייתי – האישה המוותרת על קולה כדי לזכות באהבתו של גבר (שהיא בעצם לא מכירה). לכן בסרט הנוכחי אריאל אינה חותמת על החוזה עם המכשפה מרצונה, אלא יותר נאנסת על ידיה, ולדיאלוג נוספו משפטים שמפענחים את המטאפורות, כמו "חבל שהיית צריכה לאבד את קולך כדי שאתחיל להקשיב לך" שאומר המלך טריטון לבתו אריאל. כזכור, בסיפור המקורי של אנדרסן, בת הים אינה זוכה באהבתו של הנסיך, והוויתור על עצמיותה אינו משיג את התוצאות הרצויות (אלא אם הקוראים הם נוצרים אדוקים שמקבלים בסיפוק את הפיכתה לנשמה קדושה).

מה שבכל זאת עובד יפה הוא סיקוונס ההתאהבות המורחב של הנסיך באריאל, שלמרות אילמותה מצליחה לתקשר איתו באמצעות סקרנותה והבעות פניה, והוא מופתע לגלות שיש להם תחומי עניין משותפים. הסקרנות כתובה בתסריט, אבל מי שמעניקה לה חיוניות תוססת היא האלי ביילי שמתגלה כדבר הכי טוב בסרט. הבמאי רוב מרשל ("שיקגו") הימר על הזמרת הצעירה שעד כה הופיעה בעיקר בווידאו קליפים, וקלע בול. ביילי מתוקה להפליא, שרה מכל הלב, ופניה מלאות ההבעה גורמות לצופים להתאהב בה תוך דקות ספורות. בתפקיד הנסיך, ג'ונה האוור-קינג פחות מרשים, וגם שר לא משהו.

בכלל, פרט ל"Part of Your World" ("להיות עם בני האדם" בעברית) של אריאל, רוב השירים בסרט זוכים לביצועים פחות טובים מאלה שהכרנו. יש לציין שאלן מנקן, מי שהיה פעם המלחין הקבוע של המיוזיקלס של דיסני וזכה על כך בשמונה אוסקרים, הלחין לסרט כמה שירים חדשים, ולין מנואל מירנדה ("מואנה") כתב להם את המילים (הווארד אשמן, שכתב את המילים לשירים המקוריים, אובחן כחולה איידס במהלך העבודה על הסרט, ומת ב-1991). מבין השירים החדשים, בשמיעה ראשונה המוצלח שבהם הוא ראפ שנון בביצועה של סקאטל על השמועות שרצות בארמון. אבל למרות שיש כאן יותר שירים, הם מפוזרים על פני שעתיים ורבע, והסרט לא נחווה כמו מחזמר. גם הכוריאוגרפיה סטייל באזבי ברקלי ללהיט "Under the Sea" לא הופכת אותו לכזה – מרוב זרמים בים אין זרימה טבעית בין הסצנות הדרמתיות לאלה המוזיקליות.

הבה נחזור לשחקנים שפניהם נראים בסרט. רובם (לנסיך יש עכשיו אמא מאמצת), ובראשם חווייר בארדם בתפקיד מלך הים, לא מותירים רושם. רק מליסה מקרתי באה לעבוד, והיא טובה בתפקיד המכשפה אורסולה, שכאן היא אחותו הקנאית של המלך טריטון. אבל גם היא מוכשלת על ידי הוויזואליה הפגומה, והניסיון לשוות לפניהם של השחקנים מראה אותנטי של צילום מתחת למים. נוכחותה בסרט מעלה את השאלה – אם בשם הפרוגרסיביות הפכו את הנסיכה ואת מלכת האי לשחורות, וליהקו עוד שלל אנשים יפים בכל הצבעים, מדוע המכשפה הרשעה עדיין מאופיינת כשמנה? מקרתי היא אחת השחקניות האהובות עלי ותמיד אשמח לראותה, אבל העובדה שאורסולה הקודמת היתה רווקה שמנה מעלה את החשד שמקרתי לוהקה לא רק בשל כשרונה הידוע, אלא גם בשל ממדיה.

אפשר להמשיך לשאול שאלות ולתהות תהיות, אבל לסיכום, בסך הכל "בת הים הקטנה" מוצלח יותר מחלק מהעיבודים הקודמים ("דמבו", "פינוקיו", "פיטר פן וונדי") והוא מתברך בכוכבת מקסימה ובציפור מצחיקה. בהקרנה שבה נכחתי הקהל מחה כפיים כשהנשיקה המובטחת סוף סוף הגיעה, כך שמשהו כאן בכל זאת עובד.

3 כוכבים
The Little Mermaid בימוי: רוב מרשל. עם האלי ביילי, מליסה מקרתי, אקוופינה. ארה"ב 2023, 135 דק'