שום דבר שראינו בקולנוע לא מתקרב ליופי החזותי של "אווטאר 2"
"אווטאר 2: דרכם של המים" הגיע לדיסני+, וזו הזדמנות להזכיר שאף פעם אל תהמרו נגד ג'יימס קמרון. אם קמרון אומר ש-13 שנה אחרי הסרט הראשון, הוא יכול להפוך את סרט ההמשך לאירוע קולנועי ענק, אז קמרון יודע על מה הוא מדבר. רוצו להשיג את המסך הכי גדול שתוכלו כדי לצפות בו ב-4K
לפני 13 שנה יצאתי מהקרנה של "אווטאר" נפעמת מהעולם החזותי עוצר הנשימה שברא. מהעלילה הפשטנית, לעומת זאת, לא התפעמתי, ולכן לא שבתי לצפות בסרט מאז. כשהחלו לטפטף פרסומים על ביאתו של סרט המשך, תהיתי את מי מעניין עוד סרט על אנשים כחולים, על אחת כמה וכמה כשמדובר בסדרה שלמה (כרגע מתוכננים עוד שלושה סרטים). הרי בשנים שחלפו נדמה שאפקט התלת ממד מוצה והעולם המשיך הלאה. גם הטריילרים לא ממש עוררו בי חשק. רק גורם אחד לא לקחתי בחשבון – אף פעם לא מומלץ להמעיט בערכו של ג'יימס קמרון, הקולנוען שיצר גם את "טיטאניק" ו"שליחות קטלנית" (הראשון והשני). מה גם שקמרון תמיד היה מרותק למצולות – הוא אפילו עשה סרט בשם זה – ואם הוא רוצה להמשיך לספר על אנשים כחולים הוא כנראה יודע מה הוא עושה.
בתחילת הצפייה ב"אווטאר: דרכם של המים" עוד הייתי מסויגת, ומשום שלא זכרתי מי מהדמויות סיימה את חייה בסרט הראשון, לא לגמרי הבנתי מה קורה שם (אף שנהרג על ידי נייטירי, הקולונל הנבל בגילומו של סטיבן לאנג חוזר כאווטאר שבמוחו הושתלו זיכרונותיו של המת, ונראה שגם רגשותיו). אבל כעבור זמן מה, כשבני הזוג ג'ייק סאלי (סם וורת'ינגטון) ונייטירי (זואי סלדניה) וארבעת ילדיהם חמקו מ"אנשי השמיים" ומצאו מקלט בקרב "אנשי השונית" בעלי העור בצבע טורקיז, צללתי (תרתי משמע) אל תוך עולמם ולא רציתי לצאת משם.
גם הפעם עיקר כוחו של הסרט הוא העולם הדמיוני העשיר שנבנה בדקדקנות שלא תאומן. התקציב מוערך ב-350 מיליון דולר, מה שממקם את "אווטאר 2" במקום הרביעי ברשימת הסרטים היקרים מעולם, וזה לא בגלל המשכורות ששולמו לשחקנים. הסרט, שנפרש על פני קצת יותר משלוש שעות, אינו ממהר להגיע אל הקונפליקטים לחיים ולמוות, אלא מקדיש לא מעט זמן להיכרות עם פלאי העולם החדש שמעל ומתחת לפני המים. והעולם הזה עתיר יופי עוד יותר מזה שבסרט הקודם. משום שהשתמשתי בתארים מרהיב ומלהיב כמה פעמים בשנה החולפת, אני רוצה לחדד ששום דבר שראיתי בסרטים אחרים לא מתקרב אל "אווטאר: דרכם המים". תחשבו על סרטי הטבע הכי מהממים שראיתם, תכפילו פי שלוש ורבע, תזכרו שהכל נוצר בעזרת מחשב (לקח 13 שנים לפתח את הטכנולוגיה של לכידת תנועה מתחת למים), ואז תשכחו מזה ותתמסרו למראות על המסך הכי גדול שתמצאו בסביבתכם.
בעניין התסריט – הפעם קמרון כתב אותו עם שני שותפים, ואחרי ההתחלה המקרטעת שבה אנשים מכדור הארץ שוב מגיעים לפנדורה עם מטרות זדוניות, הדרמה פחות או יותר מתגבשת סביב בני הדור הבא. בני הנאבי הצעירים נקלטים בקרב נערי השונית שמלמדים אותם לרכב על דגים טורפים ולעצור את הנשימה מתחת למים, וממש מתחשק להצטרף אליהם.
קירי המאומצת (אחרי מות המדענית שגילמה בסרט הקודם, סיגורני וויבר מגלמת את בתה הכחולה) ולואק מתחבטים כמו בני עשרה טיפוסיים. היא מרגישה לא שייכת (גם משום שאינה יודעת מי אביה הביולוגי), והוא מקנא בהערכה לה זוכה אחיו הבכור נטיאם, והופך לבן סורר. ככזה הוא מתפתה לצאת להרפתקה מסוכנת בלב ים, ופוגש טולקון פצוע – המקבילה הפנדורית של לווייתן. הטולקונים החכמים והידידותיים הם חלק מתפיסת העולם של הסרט לגבי הקשר הגורדי בין כל היצורים החיים והצמחים והאדמה והמים. חבל שהתפיסה היפה הזאת מתוארת בקריינות מתפייטת יתר על המידה המוגשת על ידי ג'ייק. במילים אחרות, קמרון כותב תסריטים שישרתו את העולם שהוא מדמיין, והכישרון היותר גדול שלו הוא כבמאי (בגלובוס הזהב הצבעתי לו בקטגוריית הבימוי, אף שלא הצבעתי לסרט).
בכל אופן, סצנת ציד של טולקונית שזה עתה ילדה היא משיאיו של הסרט, והיא מזעזעת. תחשבו "מלתעות", רק שהפעם ההזדהות היא עם הניצוד ולא עם הציידים תאבי הבצע מזן בני האדם הפולשים. בסיקוונס הזה קמרון מזכיר לנו שהוא עדיין אחד מגדולי במאי האקשן מעולם, ושאקשן לא באמת עובד כשאנחנו לא מושקעים רגשית במה שקורה. חלקו האחרון של הסרט מעלה הדים ל"טיטאניק" – קמרון מגיש עוד סיקוונס אקשן עוצר נשימה על גבי כלי שיט טבוע. בכותרות הסיום גיליתי שקייט ווינסלט מהסרט ההוא מגלמת את אשתו ההרה של ראש שבט אנשי המים. לסיכום, גם אם לא ציפיתם לו, "אווטאר: דרכם של המים" מצליח להפוך לעוד סרט אירוע. כמו בפעם הקודמת, לא נראה לי שאשוב לצפות בו על מסך ביתי, אבל אגיע בשמחה לפרק הבא שמיועד לצאת למסכי הקולנוע ב-2024.
4 כוכבים. Avatar: The Way of Water בימוי: ג'יימס קמרון. עם סם וורת'ינגטון, זואי סלדניה, סיגורני וויבר, קייט ווינסלט, סטיבן לאנג, קליף קרטיס. ארה"ב 2022, 192 דק'