יאללה גזגז: המרוץ אל הסיפור של פרארי נתקע בהילוך ראשון

משלב מסוים במהלך הצפייה ב"פרארי" תהיתי מדוע הסרט נעשה. הסגנון הקר והמרוחק של מייקל מאן לא עורר עניין רגשי בדרמות שבבית ועל מסלול המרוצים, וגם לא התרשמתי שיש כאן אמירה כלשהי לגבי האדם שעל שמו נקרא הסרט, או לגבי העולם שבתוכו הוא פעל. רק לקראת הסוף התחולל אירוע שהיה צפוי, אך לא בעוצמה שבה התרחש. האירוע הזה העניק משקל מסוים לדברים שנאמרו בסרט לפני כן, ועדיין הוא נמנע מלהתחייב לאמירה מגובשת.

>> שנה בלי הוליווד: 12 הסרטים הכי טובים שראינו ב-2023
>> 2023 בקולנוע: הצלחות, כישלונות, שביתה ועוד כישלונות

אנצו פרארי, ששמו מוכר גם למי שאינם חובבים מכוניות מהירות, כמוני, היה אדם מרוחק שנהג לחבוש משקפי שמש שחורים כדי שאנשים לא ידעו מה הוא חושב. נראה שכדי לפצח דמות כזאת היה נדרש במאי פחות טכני ממייקל מאן ("היט", "אויבי הציבור"), שזה סרטו הראשון מזה שמונה שנים. מאן ככל הנראה אוהב מכוניות פרארי, כמו זו שהעניק לגיבורי "מאמי וייס" – הסדרה שפרסמה את שמו בשנות השמונים – אבל האיש שיצר אותן נותר חתום בעיניו.

הסרט, המבוסס על ספר מאת ברוק ייטס (שמגולל את סיפור חייו של פרארי מילדותו ועד מותו בגיל 90) מתמקד בשנה קשה אחת. ב-1957, עשר שנים אחרי שהקים את החברה עם אשתו לאורה, ושנה אחרי מות בנם אלפרדו ממחלה ניוונית (הוא היה בן 24 במותו אך הסרט מייצר רושם שהיה מדובר בילד קטן), החברה נמצאת על סף פשיטת רגל. אנצו משתכנע שכדי להצילה עליו להיכנס לשותפות עם חברת מכוניות גדולה, וכדי להשיג תנאים טובים המכוניות שלו צריכות לנצח במרוץ המילה מילייה באיטליה, שאורכו 1,600 ק"מ. 

בתחילת הסרט אנצו (אדם דרייבר) מתעורר בבוקר לצד לינה (שיילין וודלי) וניגש למיטת בנו פיירו לכסות אותו לפני שהוא יוצא לעבודה. לוקח כמה דקות לפני שאנחנו מבינים שהדימוי של איש משפחה אוהב מטעה, משום שלינה ופיירו הם סוד שהוא שומר מפני רעייתו הזנוחה לאורה (פנלופה קרוז). המניפולציה האפקטיבית הזאת מזכירה את הפתיחה של "מד מן", שגם היא הסתירה מפני הצופים את משפחתו החוקית של דון דרייפר עד סוף הפרק הראשון. אבל בהמשך לינה תמשיך להיראות במיטה או במטבח, ותישאר דימוי חיוור ולא מפותח של האישה השנייה, שמקבלת בהכנעה את המקום המצומצם שהוקצה לה ומוטרדת רק בשאלה אם ומתי פרארי יעניק את שמו לבן שלהם.

נראה טוב בשיער כסוף, וזהו. אדם דרייבר, "פרארי" (צילום: יחסי ציבור)

גם דרייבר, שככל הנראה לוהק לסרט בגלל שמו הסמלי (נהג) ובגלל שכבר למד מבטא איטלקי לצורך הופעה ב"בית גוצ'י" מ-2021, מתקשה לפתח דמות שלמה. הגובה שלו משחק לטובתו, והוא נראה כמעט מלכותי בשיער אפור, אבל נדמה שגם הוא, כמו הבמאי, לא הצליח להציץ מעבר למשקפיים השחורים. "יגואר משתתפים במרוצים כדי שיוכלו למכור מכוניות, אני מוכר מכוניות רק כדי שאוכל להשתתף במרוצים", הוא אומר. אבל האובססיה המתוארת במילים אינה באה לידי ביטוי בסרט. משום שהסרט מתחיל עשר שנים אחרי הקמת החברה, אנחנו גם לא רואים אותו מפתח את המכוניות המפורסמות, פרט לסצנה קצרה שבה הוא יושב עם שרטוטים כלשהם ומסביר לבנו משהו לגבי הזרימה של הדלק במנוע. 

תמסרי ד"ש ל"מד מן". פנלופה קרוז, "פרארי" (צילום: יחסי ציבור)

אלה שנוהגים במכוניות בסצנות המרוצים מפותחים עוד פחות. ג'ק אוקונל, שחקן אינטנסיבי ומוכשר ביותר, מבוזבז לגמרי בתפקיד פיטר קולינס (שנהרג בתחרות בגרמניה שנה אחרי האירועים המתוארים בסרט). פטריק דמפסי ("האנטומיה של גריי") וגבריאל לאונה, שזה סרטו האמריקאי הראשון, מקבלים קצת יותר תשומת לב, אבל גם הם לא יותר מפינים במשחק באולינג. רק פנלופה קרוז מצליחה לעצב דמות עזה ומעניינת בתפקיד הרעייה הנבגדת, שמחזיקה בידיה חצי מהמניות של החברה, וגם אקדח. הבחירות שלה כדמות וכשחקנית מפתיעות, ובסצנות שלה הדרמה מתעוררת לחיים. 

מעירה את העסק לחיים. פנלופה קרוז, "פרארי" (צילום: יחסי ציבור)

באחת הסצנות כולם, חוץ מלאורה, הולכים לאופרה. על הבמה עומדים זמר טנור וזמרת סופרן ושרים את דואט האהבה האופטימי והעצוב "נעזוב את פריז, הו יקירתי" מתוך "לה טרוויאטה" של ורדי. הצלילים מעוררים זיכרונות ענוגים בקרב הנוכחים, ואנחנו מקבלים סדרת פלשבקים משלימי פערים. זה היה יכול להיות רגע קולנועי יפה אילו הזמרים על הבמה הגישו ביצוע ראוי של הדואט המפורסם. אבל הטנור בינוני והסופרן גרועה ממש, והקולות שלהם לא מתואמים. מכאן ברור שהבמאי אינו חובב אופרה, ושהרעיון נובע מהקלישאה הידועה שכל האיטלקים אוהבים אופרה. מאן הרבה יותר מושקע במרוצים, ואלה מצולמים וערוכים היטב, אם כי רוב הזמן לא ברור מי נגד מי. יכול להיות שזה מכוון, לצורך אמירה על חוסר התוחלת של הניצחון, אבל זה תורם לחוויית הריחוק.

ריחוק, ניכור, שעמום. "פרארי" (צילום: יחסי ציבור)

במקביל ל"פרארי" עולה על המסכים בישראל סרט נוסף על איטלקי מפורסם שנודע בשמירה על פרטיותו. "אניו" הוא דיוקן תיעודי מרתק של גדול מלחיני הקולנוע אניו מוריקונה בבימויו של ג'וזפה טורנטורה ("סינמה פרדיסו"), והוא מספק לצופים חוויית צפייה והאזנה מאירת עיניים ומרוממת לב. 

3 כוכבים
Ferrari בימוי: מייקל מאן. עם אדם דרייבר, פנלופה קרוז, שיילין וודלי. ארה"ב 2023, 124 דק'