"האם אי פעם תסלחי לי?": מליסה מקארתי מתמסרת לתפקיד מאתגר

לי ישראל היא גיבורה קולנועית מאוד יוצאת דופן. אמנם כבר ראינו על המסך מיני מיזנתרופים עם לשון מורעלת, אך הם כמעט תמיד גברים שנכבשים על אפם ועל חמתם על ידי איזה ילד חמוד שממיס את לב האבן שלהם. אבל כשמדובר באישה שמנה, אנטיפתית ומוזנחת, לא כל שכן לסבית, מה גם שזו לא קומדיה מחממת לב, אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שמדובר בסיפור אמיתי, כי אחרת אף אחד לא היה טורח לספר אותו ולמצוא את היופי הפנימי שלו.

ישראל, יהודיה ניו יורקית, הייתה עיתונאית וסופרת שכתבה ביוגרפיות של נשים מפורסמות. הסרט מוצא אותה בגיל 50, בתחילת שנות ה־90, כשאפילו הסוכנת שלה כבר לא מעוניינת במה שיש לה להציע, ואין לה כסף לשלם לווטרינר שיטפל בחתולה החולה שלה. בצוק העתים ישראל (מליסה מקארתי) מוכרת את המכתב שקיבלה פעם מקתרין הפבורן כשכתבה עליה למגזין אסקווייר. זה נותן לה רעיון, והיא מתחילה לייצר מכתבים "ישנים" ולחתום עליהם בשמותיהם של שחקנים וסופרים כפאני ברייס, נואל קאוורד ודורותי פרקר. ניסיונה בכתיבת ביוגרפיות מאפשר לה לחקות במדויק את סגנונם של האנשים חדי הלשון האלה, וסוחרי הספרים שלהם היא מוכרת את המכתבים לא שואלים יותר מדי שאלות. היחיד שהיא משתפת במפעל הזיופים שלה הוא ידידה החדש ג'ק (ריצ'ארד א. גראנט), הומו מזדקן, בליין וחסר בית שמלקט פרנסה דלה ממכירת סמים. האוטוביוגרפיה שכתבה ישראל (23 שנים אחרי כישלון ספרה הקודם על ברונית הקוסמטיקה אסתי לאודר) היא הבסיס לסרט שמועמד עכשיו לשלושה אוסקרים – לתסריט ולשני השחקנים.

עוד כתבות מעניינות:
הקולנוע מתעניין פתאום באפקט מתילדה, ויש סיכוי לתיקון היסטורי
 "פרא אציל": הופעה מצוינת אחת אינה מכפרת על סרט גרוע
"המועדפת" צריך לקבל אוסקר ולו בזכות קלוז אפ עוצר נשימה אחד

זה לא מפתיע שאת הסרט כתבו, הפיקו וביימו נשים. התסריט החד וחסר הסנטימנטים מאת ניקול הולופסנר ("דיברנו מספיק") וג'ף וויטי אינו עושה הנחות לגיבורה הלא שמחה שלו, וכך גם הבימוי המאופק של מריאל הלר ("יומנה של נערה מתבגרת"), ששומר על טון חמצמץ. הסצנה שבה ישראל מגיעה למסיבה נוצצת של החוג הספרותי של מנהטן ומשקיפה על טום קלנסי מדבר בשבח עצמו, כמו גם השיחה הלא נעימה עם הסוכנת שלה (ג'יין קרטין המצוינת), מייצרות תחושה ברורה של המילייה התחרותי שאליו היא לא רוצה להשתייך, בלי להפוך אותו לקריקטורה כפי שמקובל ביותר מדי סרטים. מה שמונע מהסרט להיות גלולת דכאון והופך את סיפורה של הנוכלת לדרמה אנושית מתובלת באירוניה ונוגעת ללב שמותירה אחריה הד, הן שתי ההופעות הנפלאות שבמרכזו.

מקארתי היא קומיקאית אדירה משום שהתזמון הקומי המושלם שלה תמיד מוגש לנו עם נשמה חשופה. הפעם הקומדיה היא על אש קטנה, ומקארתי מתמסרת כל כולה לתפקיד ולרגע אינה מתפתה לגלגל עיניים ולהזכיר לנו שהיא זאתי מהקומדיות הפרועות שדופקות קופות. היא מגלמת את ישראל כאישה חדת אבחנה, קשה ומאוכזבת, שאינה מחבבת אנשים ואינה רוצה להתחבב עליהם. במו ידיה היא הורסת לעצמה כל סיכוי לאהבה, למרות שברור שהיא זקוקה לה. הידידות שלה עם שותפה לשתייה ג'ק מתאפשרת דווקא משום שהיא נטולת כל ציפיות. גרנט, שעדיין מזוהה בעיקר עם תפקידו הקולנועי הראשון ב"וית'נייל ואני", גואל את הקריירה הדי בינונית שלו עם הופעה נהדרת שכמו נתפרה למידותיו. הוא שוב מגלם אדם חלקלק שלא מומלץ לסמוך עליו, אבל הפעם יש המון בדידות ועצב מתחת לחזות המצועצעת.

הידידות המוזרה בעיר הגדולה והמנוכרת – זאת אינה מנהטן החמה והמזמינה מהסרטים של וודי אלן – בין שני אנשים שלא נועדו להיות חברים, מזכירה לרגע את הזוגיות של ג'ו בק וראצו ריזו ב"קאובוי של חצות". מי שמביאה לסרט נוכחות מקסימה לחלוטין היא דולי וולס בתפקיד בעלת חנות ספרים שאוהבת את כתיבתה של ישראל ומציעה לה את עצמה – משהו שיותר קשה לה לקבל. "האם אי פעם תסלחי לי?" ודאי לא יהפוך ללהיט קופתי בארץ, ולכן מומלץ למהר לראותו. אל תדאגו, "הספר הירוק" יחכה לכם.

סרט על: סיפורה האמיתי של סופרת שזייפה מכתבים של אנשים מפורסמים

ללכת? כן. מליסה מקרתי נפלאה בתפקידה המאתגר ביותר בסרט שמותיר אחריו הד רגשי