הקולנוע מתעניין פתאום באפקט מתילדה, ויש סיכוי לתיקון היסטורי

בפרק הסיום של העונה השלישית של "המקום הטוב", סדרה קומית המתרחשת בעולם הבא, הגיבורה אלינור מקבלת את פניה של מדענית המוח סימון ולוקחת אותה לאכול גלידה. כשאלינור שואלת אילו טעמים היא בחרה, סימון משיבה: "לקחתי שילוב. חצי תות שדה, חצי קולגה ממין זכר ננזף על כך שגנב את הרעיונות שלך".

לתופעה של גברים שלוקחים קרדיט על רעיונות של נשים יש שם: "אפקט מתילדה". הוא נטבע ב־1993 על ידי ההיסטוריונית של המדע מרגרט רוסיטר, שהקפידה לתת את הקרדיט לסופרג'יסטית מתילדה ג'וסלין גייג', שהייתה הראשונה שתיארה את התופעה במאמר "אישה כממציאה" שפרסמה ב־1870. אחת הדוגמאות המוקדמות לאפקט הייתה רופאת הנשים האיטלקייה בת המאה ה־12 טרוטה מסלרנו: אחרי מותה ספריה יוחסו למחברים ממין זכר, כי הרי לא הגיוני שאישה כתבה אותם. רוסיטר מנתה במחקרה כמה מקרים של מדעניות מתחומי מחקר שונים שגברים זכו בפרסי נובל על גילוייהן, והתייחסה גם לפיזיקאית מארי קירי, שנודעה כאישה הראשונה שזכתה בפרס נובל ב־1903. הוועדה התכוונה להעניק את הפרס רק לבעלה פייר, אך הוא שמע על כך מבעוד מועד ודאג לתקן את העוול. בפרס הנובל השני שלה קירי זכתה ב־1911, חמש שנים אחרי מותו בתאונה של הבעל יוצא הדופן הזה.

עוד כתבות מעניינות:
בימאיות הוליווד משפצות את הקאנון הספרותי עוד מהניינטיז
האם לנטפליקס יש סיכוי אמיתי לעשות היסטוריה באוסקר?
הדוקומנטרי על פסטיבל Fyre בנטפליקס הוא סרט אימה למילניאלז

גם בשדה האמנות התקשו נשים לקבל יחס רציני. הרומן "צמד עיניים כחולות" (1873) של תומס הארדי מספק הצצה ליחס שהיה מקובל לסופרות בנות זמנו. הרומן מגולל את סיפורה הטראגי של צעירה בשם אלפריד שלפני כניעתה לכללים החברתיים היא כותבת ספר כושל. "לשמוע על אישה צעירה שהיא החלה לכתוב זה בשום פנים ואופן לא דבר טוב במיוחד", אומר לה המבקר הנרי נייט. "מה כן טוב?" היא שואלת. "לשמוע שהיא התחתנה", הוא משיב, ומציין שאם בכל זאת תחליט לכתוב ספר נוסף הוא "מייעץ לך להגביל את עצמך לסצנות ביתיות". במטרה להימנע מיחס כזה ולבדל את עצמה מ"רומנים טיפשיים שנכתבים על ידי נשים" – כשם מאמר שהיא עצמה כתבה – הסופרת האנגליה בת המאה ה-19 מרי אן אוונס בחרה לעצמה את שם העט הגברי ג'ורג' אליוט, והסופרת הצרפתיה אמנטין לוסיל אורור דופן החליטה לקרוא לעצמה ז'ורז' סנד.

אבל הן לפחות זכו בקרדיט על יצירותיהן. סידוני־גבריאל קולט הצרפתייה נאלצה להיאבק בבעלה הסופר אנרי גוטייה וילאר כדי לזכות בקרדיט על ארבעת ספריה הראשונים, שאותם פרסם תחת שם העט שלו "ווילי". ספרי קלודין, שיצאו לאור בין 1900 ל־1903, גוללו בגוף ראשון את סיפורה של נערה כפרית שהופכת לסופרת מצליחה ומוערכת בפריז. סיפור כתיבתם מתואר עכשיו בסרט שדי נצמד לעובדות הידועות. לפי הסרט, ווילי (דומיניק ווסט) כולא את קולט (קירה נייטלי) בחדרה כדי שתשלים את כתיבת הספרים. כשהיא מבקשת לקבל קרדיט כשותפה לכתיבה, הוא אומר לה שהשם שלו הוא מותג ושספרי נשים לא מוכרים. הוא בכלל רואה את עצמו כאבא המוליד של הספרים, כמי שאמר לה לכתוב אותם. ווילי, כמובן, גם קיבל את התמלוגים ועשה איתם כרצונו.

"קולט", שמתאר את התעצבותה של גיבורתו כאישה שלמה וחופשייה, מצטרף לשני סרטים נוספים מהזמן האחרון שעסקו בגניבת קרדיט מאמניות על ידי בעליהן: "עיניים גדולות" ו"האישה". כל השלושה מבססים את אותה נקודת מוצא: האמניות מניחות לבני זוגן המוכשרים פחות מהן לרשום את שמם על יצירותיהן משום שכך יתייחסו אליהן ביתר רצינות. אך בחלוף הזמן, כשהן חפצות להוציא את האמת לאור, הבעלים אינם מאפשרים זאת.

תופעות תרבותיות רבות משחזרות עלילות מהמיתולוגיה היוונית או מאגדות שנאספו על ידי האחים גרים. כשחושבים על זה, הנרטיב הארכיטיפי של גניבת קרדיט על יצירה נוסח באגדה "רוּמְפֶּלְשְׁטִילְצְכֶן", שנודעה בעברית כ"עוץ לי גוץ לי". לא מפתיע שבסיפור בן 4,000 שנה האמן שהופך קש לזהב הוא שדון ממין זכר, שחשיפת שמו היא המניע העיקרי של העלילה (שגם נקראת על שמו), בעוד שבת הטוחן שזוכה בקרדיט על יצירתו נותרת חסרת שם. במציאות זה תמיד הפוך.

גם "עיניים גדולות" של טים ברטון מ־2014 משחזר סיפור אמיתי: בסרט מרגרט אולבריך (איימי אדמס) עוזבת את בעלה הראשון ב־1958 ומפרנסת את עצמה ואת בתה הקטנה באמצעות ציור פורטרטים זריזים תחת שמי סן פרנסיסקו, ושם היא פוגשת את בעלה השני וולטר קין (כריסטוף וולץ). נשואה באושר, מרגרט נשארת בבית ומציירת ציורים של ילדים עגומים עם עיניים גדולות, שעליהם היא חותמת בשם משפחתה החדש. באיחור מה היא מגלה שוולטר משווק אותם כציוריו שלו בטענה שציורים של גבר ישיגו מחיר גבוה יותר. אם בהתחלה הציור שימש עבור מרגרט כלי ביטוי ושחרור עצמי, עכשיו היא הופכת לאסירה של האמנות שלה. הציורים אמנם נדחים על ידי מבקרי האמנות כקיטש זול, אבל הציבור קונה אותם בכמויות ומרגרט מסתגרת בחדר לספק את הדרישה. גם אחרי שהיא בורחת להונולולו, וולטר מסרב להתגרש ממנה – אלא אם תמשיך לצייר עבורו. בסופו של דבר היא נכנעת לדרישתו. היום אנחנו מכירים את הסיפור כי בסופו של דבר היא אוזרת כוחות ומוכיחה בבית משפט שהיא הציירת האמיתית. הסרט, דרך אגב, עורר עניין מחודש ביצירתה, ועוד לפני שיצא למסכים, המוני ציורים שלה צצו לפתע ב־EBay.

בעוד שמרגרט קין זכתה בהפי אנד, ג'ואן קסטלמן (גלן קלוז), הגיבורה הבדיונית של "האישה", מסיימת את הסרט בידיעה שלעולם לא תוכל לחשוף את האמת. הסרט, שנפתח בשיחת טלפון משטוקהולם שבה מודיעים לג'וזף קסטלמן (ג'ונתן פרייס) שזכה בפרס נובל לספרות, מתמקד בדרמה של הרעייה השקטה והתומכת, ובאמצעות סדרה של פלאשבקים חושף בהדרגה שהיא זו שכתבה את הספרים. פגישה עם סופרת מתוסכלת ב־1958 שמספרת לה על היחס המתנשא לסופרות והאזנה לשיחה בין עורכי ספרים שמשמשת כהדגמה לדברי הסופרת, כמו גם חשש לאבד את אהוב לבה (סופר כושל בעצמו), גורמים לה לוותר על הפרסום וההערכה ולהעביר אותם לבעלה, והוא מתענג עליהם עד שהוא כמעט שוכח שלא הוא כתב את הספרים. בהתחשב בכך שרק 14 נשים זכו בפרס נובל לספרות אל מול מאה גברים, יש בסיס לתהייה אם ספריה היו זוכים לאותה הערכה אילו פורסמו בשמה. בכל אופן, קלוז נטולת האוסקרים קיבלה מועמדות שביעית על הופעתה בסרט הזה, וזכייתה הצפויה תשמש לכאורה כפיצוי גם לדמות שהיא מגלמת בסרט.