חכו לסרט: בימאיות הוליווד משפצות את הקאנון הספרותי עוד מהניינטיז

החודש יחלו בבוסטון צילומי "נשים קטנות" בבימויה של גרטה גרוויג. זה יהיה העיבוד הקולנועי השביעי (הראשון נוצר ב־1917) לספרה האהוב של לואיזה מיי אלקוט מ־1868, שלא לדבר על אינספור עיבודים טלוויזיוניים. הסרט, שמתוכנן לצאת למסכים בדצמבר 2019, כבר השיק המוני דיווחים נרגשים, הרבה בשל הקאסט החלומי: מריל סטריפ, לורה דרן, כריס קופר ולואי גארל בתפקידי משנה; אמה ווטסון תגלם את האחות הענוגה מג, טימותי שאלאמיי את השכן לורי, וסירשה רונן תהיה ג'ו. בניגוד לעיבודים קודמים, שעקבו באופן כרונולוגי אחר התבגרותן של האחיות מארץ', סרטה של גרוויג יתמקד בחיי מג, ג'ו ואיימי (פלורנס פיו מ"ליידי מקבת") אחרי שהן עוזבות את הבית. סצנות מהילדות ישתלבו כפלשבקים שיאירו תמות של חיפוש אחר זהות והערכה עצמית. לדברי מפיקת הסרט, רובין סוויקורד (שכתבה את התסריט לעיבוד מ־1994), הסרט יתבונן באתגרים שאיתן מתמודדות "נשים צעירות הנכנסות לעולם המבוגרים".

גרוויג גויסה לפרויקט אחרי שסרטה "ליידי בירד", על היחסים בין נערה לאמה, זיכה אותה במועמדויות לאוסקר על הבימוי והתסריט. היא החליפה את שרה פולי ("סיפורים שאנחנו מספרים"), שפרשה מסיבות לא ידועות. גם העיבוד מ־1994 הופקד בידיה של במאית, ג'יליאן ארמסטרונג, שהפכה את האם (סוזן סרנדון) לפמיניסטית והעניקה לג'ו (ווינונה ריידר) זוגיות רומנטית בדמותו האטרקטיבית של גבריאל בירן בתפקיד המורה הגרמני. בראיונות ארמסטרונג דיברה על האכזבה שתמיד חשה כשג'ו הנערית והמרדנית הייתה צריכה להסתפק במהגר קשיש ועני בעוד אחיותיה היפות והביתיות זכו לבני זוג אביריים יותר (ג'ו הייתה בת דמותה של אלקוט, ששילבה בספר את תסכוליה הרומנטיים), ולכן החליטה לשפץ את התמונה.

"נשים קטנות", 1994

עוד כתבות מעניינות:
10 סרטי מופת של בימאיות
"כוכב נולד" לא מבין את הז'אנר שהוא מבקר
הקולנוע הישראלי עדיין מתעלם ממזרחים

היום זה נראה כמעט מובן מאליו שעיבוד קולנועי לספר על הוויה נשית כמו "נשים קטנות" יופקד בידי במאית. זה חלק מתופעה הולכת ומתרחבת שהחלה בשנות ה־90 של המאה שעברה, כשעוד ועוד במאיות – מיד אחרי שזכו להצלחה מסוימת שאפשרה להן לקבל את התקציבים הנדרשים לסרטים תקופתיים – בחרו לעבד למסך רומנים קלאסיים שגיבורותיהם נשים. כך ג'יין קמפיון, אחרי שזכתה בדקל הזהב בפסטיבל קאן על "הפסנתר" (1993), בחרה לעבד למסך את "דיוקנה של גברת" מאת הנרי ג'יימס; מרלין גוריס התמודדה עם "גברת דאלאוויי" של וירג'יניה וולף שנתיים אחרי שזכתה באוסקר על "שושלת אנטוניה" (1995); גורינדר צ'אדה לקחה את "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן להודו אחרי הצלחת "שחקי אותה כמו בקהאם" (2002); סופי בארת' עיבדה את "מדאם בובארי" של גוסטאב פלובר אחרי שסרטה "נשמות קרות" (2009) גרף פרסים בשלל פסטיבלים; והרשימה הולכת ומתארכת.

רוב הבמאיות מציעות קריאות פמיניסטיות של הספרים: משפצות את תפיסת העולם, שופטות את הגיבורות באופן שונה, ובמידת הצורך מעניקות להן סופים אופטימיים יותר. בדרך זו הן מנכסות את הקאנון הספרותי ומצרפות אותו לנרטיב הנשי העדכני. הסיפורים, המתרחשים בעידנים שבהם מעמד האישה היה כה נחות והעוולות שנעשו להן היו כה חשופות לעין מודרנית, נוחים מאוד לניסוח מסרים פמיניסטיים טהורים – לעתים קרובות נוחים יותר מאשר סיפורים עכשוויים, שבהם נשים וגברים אובדים בעולם שכלליו הרבה פחות ברורים.

"כלה ודעה קדומה". גורינדר צ'אדה לקחה את ג'יין אוסטן להודו

"לא סרט של ג'יין אוסטן"

מירה נאיר למשל גילתה הבנה למצבה של בקי שארפ, הגיבורה המניפולטיבית של "יריד ההבלים" (2004), שהיום יכלה לנהל בנק אבל במאה ה־19 יכלה לנהל רק את חייהם ואת ממונם של הגברים סביבה. ריס ווית'רספון גילמה אותה כדמות הרבה פחות אנטיפתית מזו שבספר של וויליאם מייקפיס תאקריי, ונאיר האצילה עליה סוף (כמעט) טוב. באופן דומה אניישקה הולנד שיפרה את גורלה של קתרין סלופר, הגיבורה האומללה של הנרי ג'יימס, ובסוף סרטה "העלמה מכיכר וושינגטון" (1997), האישה המדוכאת שאביה רדה בה ושמאהבה הנצלן זנח אותה הופכת לעצמאית וחזקה, מוקפת חברים ושמחה בחלקה. ב־2006 פסקל פראן הצרפתייה היפכה את נקודת המבט המצ'ואיסטית של "מאהבה של ליידי צ'טרלי" מאת ד"ה לורנס והציעה הסתכלות סובייקטיבית וחושנית, אינטימית ומרחפת, שמפרקת את המציאות לפרטים קטנים וחותרת תחת המבט הגברי הממוקד.

באותה שנה ביקרה בפסטיבל הקולנוע של ירושלים הבמאית הקנדית פטרישיה רוזמה. בשיחה על הדשא היא סיפרה לי שאחרי הצלחת סרטה "כשהלילה יורד" ב־1995, האחים וויינסטין חיזרו אחריה ושאלו מה תרצה לביים. היא בחרה ב"מנספילד פארק" של ג'יין אוסטן ושיפצה אותו מקיר לקיר. השינוי המשמעותי ביותר היה הפיכתה של הגיבורה הכנועה והפסיבית מהספר לסופרת בעלת רוח עצמאית, כלומר לבת דמותה של אוסטן עצמה. נוסף לכך רוזמה שתלה בסרט רמזים לסביים, טראומות פסיכולוגיות ואפילו קלוז אפ על תופעת העבדות, שבספר הוא רק פרט רקע. "זהו לא סרט של ג'יין אוסטן, זהו סרט של פטרישיה רוזמה. תפקידי הוא לספק מבט רענן", היא אמרה בראיונות.

ריס ווית'רספון ב"יריד ההבלים". גיבורה פחות אנטיפתית ביחס לספר

רחוק מכולן הלכה אנדריאה ארנולד, שאחרי הזכייה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן על "מחוץ למים" (2009) החליטה לעבד את "אנקת גבהים" של אמילי ברונטה. ארנולד הייתה האישה הראשונה שניסתה להתמודד בזירת הקולנוע עם הספר שהניב המוני עיבודים לא מספקים. היא בחרה באומץ לוותר על מרכיבי המבע הקולנועי הקלאסי ולייצר יצירה אימפרסיוניסטית ולא מבושלת שכמו נוצרה מהאדמה. סרטה נטול מוזיקה ומעוט דיאלוגים, מצולם במצלמה רוטטת המוחזקת ביד, טובל בבוץ עמוק ולוט בערפל דחוס, מואר בתאורה טבעית עמומה וקשוב לרעשי הרוח, הגשם, החרקים והשדות. וכאילו זה לא מספיק, היא ליהקה שחקן שחור לתפקיד היתקליף הפרוע, וחבל שהאנמיות של ג'יימס הוסון פגמה בעוצמה של הסרט. עכשיו נדמה שרק "ג'יין אייר" עתיר העיבודים מאת אחותה של אמילי, שרלוט ברונטה, עדיין מחכה לבמאית שתחדד את הפמיניזם המוקדם של הגיבורה הכנועה אך חזקה.

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד