אנחנו ממש טובים במלחמות, אבל יש שיעור אחד שמדינת ישראל מסרבת ללמוד: איך לא לשכוח את אנשי העורף בזמן חירום. ברשתות החברתיות נחשפתי לתגובה שתפסה בדיוק את העיוורון הזה: "אי שם בישראל יש זוג שלא גומר את החודש, וחייב לצאת לעבוד כדי שלילדים תהיה קורת גג וקצת אוכל. כדי לשרוד, הם משאירים שלושה ילדים קטנים לבד בבית מול הטלוויזיה כל היום, והשכנה לוקחת אותם למקלט אם צריך".

>> בפעם המי יודע כמה, שאול מהבארבי זועק את מצוקת תעשיית המוזיקה
>> מנכ"ל קלארו משתף: איך מסעדת שף מצליחה לשרוד בימים כאלו

כשפיקוד העורף אומר שהילדים צריכים להישאר בבית, אבל מקומות העבודה נשארים פתוחים, אז מה אימהות והורים אמורים לעשות? איך בדיוק אמורים להחזיק גם עבודה, גם ילדים, גם חרדה, בתוך מציאות שאין בה שום הלימה בין ההנחיות לבין החיים עצמם? חוסר האונים שנוצר מגיע מניתוק של מקבלי ההחלטות, שלא מבינים שהם דנים הורים למציאות בלתי אפשרית. אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לצאת לחל”ת, אבל גם לא יכולים להשאיר ילדים לבד. ואפילו לא התחלתי לדבר על נשים שמשרתות במילואים או שבני הזוג שלהן משרתים, ועל המשפחות שאין להן אפשרות להתמגן ומופקרות בלי רשת ביטחון.

אנחנו רוצות לשם שינוי שהזוג שלא גומר את החודש וחייב לצאת לעבוד ולהשאיר את הילדים לבד בבית, יפתחו את המהדורות. לא עוד חיסול, פחות חיסול, אלא מה שקורה בעורף הקורס

המלחמה הזאת לא נגמרת, וגם אין מי שמסתכל לנו בעיניים ואומר את האמת. אין מטרות ברורות או אופק, יש רק דוברים ופאנליסטים שמבקשים מאיתנו להיות חזקות ועושים לנו גזלייטינג. תגידו, מה זה בכלל אומר "תהיו חזקות"? אנחנו חזקות. אנחנו מחזיקות את הבית, את הילדים, את העבודה, את השגרה המדומיינת הזאת. מי שלא חזק הוא מי שלא מצליח לבנות היערכות לעורף, שלא מייצר תוכנית, שלא רואה אותנו. אני דורשת לדעת, על כל החלטה, מי היה בחדר כשהיא התקבלה. האם נשקלה ראייה מגדרית? וזה לא מושג תיאורטי או פרוגרסיבי – פשוט לשאול, האם חשבו על אימהות, על הורים, על ילדים. והתשובה, שוב ושוב, היא לא.

וכל מי שאומר שאין זמן לפוליטיקה או לפמיניזם, זו בדיוק התשובה. את מוצאת את עצמך כלואה בין ארבעה קירות, מנסה לג’נגל בין ילדים בזום, עבודה ושפיות. אין תקופה יותר ברורה מזו להבין למה כולן צריכות להיות פמיניסטיות. כי כך נראה מצב שבו אין מי שידאג לנו סביב שולחן קבלת ההחלטות. וכל עוד לא נהיה שם, ימשיכו להתייחס אלינו כאילו אנחנו שקופות.

גם בפאנלים זה ניכר, כשאנשי הביטחון מנתחים ומבקרים מזה שלושה שבועות את הפעילות ההתקפית, ולצידם מסבירי פיקוד העורף המדקלמים מסרים ומשבחים את העורף החזק. העורף אכן חזק, אבל הוא גם נשחק ובחסות כלי התקשורת הוא גם קצת בלתי נראה. ההתייחסות לעורף באולפנים היא לכל היותר, חלוקת ציונים מעצבנת לציבור ש"נשמע להוראות".

אנחנו רוצות לשם שינוי שהזוג שלא גומר את החודש וחייב לצאת לעבוד ולהשאיר את הילדים לבד בבית, יפתחו את המהדורות. לא עוד חיסול, פחות חיסול, אלא מה שקורה בעורף הקורס. מה עושים, ובעיקר מה לא עושים, כדי להקל על ההורים והילדים. כי בפועל, זה נופל בעיקר על האימהות. וכשזה כבר עולה, תגובות הגזלייטינג לא מאחרות לבוא: "זה לא הזמן להתלונן", "כולם מתמודדים", "יש מלחמה – תתאפסו". כך הופכים מצוקה אזרחית לרעש רקע לא לגיטימי – ומוחקים מציאות שלמה.
>>מורן זר קצנשטיין היא יזמת חברתית וממייסדות תנועת בונות אלטרנטיבה
>> פורסם לראשונה במגזין את

• מלחמת איראן
• טור דעה
• פמיניזם