כדי לבנות העולם של ברבי, העולם המיזוגיני שלנו היה חייב לקרות

יש ב"ברבי" סצנה קצרה ומקסימה, שבה הצעירה הנצחית פוגשת לראשונה בחייה הוורודים אישה זקנה. ברחבי האינטרנט מתרוצצת שמועה שהזקנה, שברבי המופתעת אומרת לה בספונטניות נרגשת "את נורא יפה", היא ברברה הנדלר, בתה של ממציאת הבובה רות הנדלר. זה לא נכון. הזקנה היפה היא מעצבת התלבושות אן רות', שזכתה בשני אוסקרים על עבודתה ב"הפצוע האנגלי" ו"הבלוז של מא רייני". גרוויג סיפרה למגזין "רולינג סטון" שהמפיקים שבו והציעו לה לחתוך את הסצנה כדי לשפר את הקצב, אבל היא התעקשה. "אם אני חותכת אותה אני לא יודעת למה אני עושה את הסרט הזה", היא אמרה. גרוויג בת ה-39, שעשתה את כל הדרך מהשוליים של הקולנוע העצמאי ללב המיינסטרים, יודעת יותר טוב מכולם על מה הסרטים שלה, ולכן הקהל הולך איתה.

אני זוכרת את הרגע שבו התאהבתי ב"ליידי בירד", הסרט הראשון שביימה לבדה. באחת הסצנות הגיבורה הצעירה (סירשה רונן) נכנסת לשירותי הבנים ורואה את החבר המושלם שלה, שלומד כמותה בבית ספר קתולי, מתנשק עם נער אחר. כריסטין מופתעת ונפגעת, וכשדני (לוקס הדג'ס) סוף סוף מגיע לדבר איתה אנחנו מזדהים עמוקות עם הפגיעה שחוותה, ורוצים שהוא ירד על ברכיו. אבל הוא בכלל מתחנן שלא תספר לאף אחד, ורק אז הוא אומר שהוא מצטער ומתבייש ושהוא יודע שיהיה רע והוא זקוק לזמן כדי לחשוב איך לספר להוריו. בבת אחת העלבון המר שלה מתחלף באמפתיה כלפי הנער האבוד שמולה. "אל תדאג" היא אומרת, ודני מתפרק ובוכה בזרועותיה. ההיפוך הרגשי המפתיע הזה הוא רגע מהותי בהתבגרות של כריסטין המרוכזת בעצמה, והוא מעיד על תבונתה הרבה של גרטה גרוויג כיוצרת.

"יש לי צורך עמוק לדאוג לדמויות שלי", היא אמרה בראיון לניו יורק טיימס. "זה לא שאני לא רוצה ללכת ברחובות אפלים – אני רוצה לאחוז בידיהן כשהן הולכות ברחובות האפלים. אני רוצה ללכת איתן לשם, לייצג אותן בכנות, ולמצוא את החסד". גרוויג מספרת שכשהיתה בכיתה ז', היא השתינה במכנסיה במהלך בחינה במתמטיקה כי זה היה בית ספר חדש, והיא לא ידעה אם היא יכולה לבקש לצאת. נערה שישבה לצידה הבחינה במצוקתה, הציעה לה את הסווטשרט שלה ואמרה לה לקשור אותו סביב מותניה וללכת לאחות. שנה אחרי כן גרוויג כתבה לעיתון בית הספר סיפור מתוק ומצחיק על ילדה שמשתינה במכנסיה ועל הילדה שעוזרת לה. כשהמורה תלתה אותו על הלוח, גרוויג החלה לראות את עצמה כיוצרת. בקולג' היא כתבה מחזות לקבוצת התאטרון שבה השתתפה, וכשהקבוצה איבדה את הזכויות להעלות את "מיזרי", היא כתבה בתוך שבועיים מחזה חלופי על בת שרוצחת את אמה.

למרות זאת, ניסיונותיה להתקבל ללימודי תואר שני בכתיבה לא צלחו. זה לא דיכא את רוחה, והיא פנתה למסלול אחר. החל מ-2006 היא השתתפה כשחקנית וכתסריטאית בכמה סרטים מסוגת "ממבלקור" (הפקות נטולות תקציב עם יותר דיאלוגים מאשר עלילה), וב-2008 אף ביימה יחד עם ג'ו סוונברג את "לילות וסופי שבוע", על גבר ואישה שמתקשים לנהל מערכת יחסים משום שהם גרים בערים שונות. גרוויג לקחה השראה מהדמות שגילמה דיאן קיטון ב"הרומן שלי עם אנני" (בנעוריה היא אף התלבשה כמותה), ובהופעותיה היה סוג של טרלול גולמני משולב בעצב. ג'יי דופלאס, שביים אותה בקומדיית האימה "Baghead", מתאר אותה כ"גאונה גמלונית" שיש לה "את האומץ לחשוף את עצמה לחלוטין בפני אנשים אחרים".

עם השילוב הזה היא פרצה למיינסטרים ב-2010 כשהופיעה לצד בן סטילר ב"גרינברג" של נואה באומבך. אחרי הצילומים באומבך עזב את רעייתו, השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי, והפך לבן זוגה (כיום יש להם שני ילדים משותפים). אבל ב-2012 כשגרוויג כתבה איתו את התסריט של "פרנסס הא", עיתונאים ואנשים בתעשייה הניחו שהחבר המפורסם שלה עשה לה ג'סטה כשנתן לה קרדיט כמי שעזרה לו לכתוב. "זה הרתיח את דמי", היא אמרה מאוחר יותר. במבט לאחור הסרט העגמומי והמלבב הזה, שבו גילמה רקדנית כושלת, נראה כתואם את הפילמוגרפיה שלה יותר מאשר את שלו.

היחס המקטין ליוצרות, על אחת כמה לבנות זוג של יוצרים, אינו נדיר, ואני חייבת להודות שגם אני חטאתי בו. לכן כשסיימה את כתיבת התסריט של "ליידי בירד" גרוויג ידעה שהיא חייבת לביים אותו בעצמה. "חשבתי, כן יש עוד דברים שאת צריכה ללמוד, אבל לא תלמדי אותם אם לא תעשי אותם". כשיצאה לגייס כסף להפקה רוב המממנים הפוטנציאליים שפגשה היו, מן הסתם, גברים. היא התרשמה ש"אם היו להם בנות או שהן גדלו עם אחיות, הם הבינו מה זה, ואם לא, הם לא יכלו להאמין שנשים נלחמות ככה. זה היה חלון מעניין ללמה יש סיפורים שלא זוכים להיות מסופרים. אנשים אפילו לא מבינים שיש בכלל סיפור".

"ליידי בירד", המתמקד ביחסיה הסוערים של הגיבורה הצעירה עם אמה הביקורתית והקשה (שיושבת לתפור לה שמלה בלילה לפני שהיא הולכת לחגוג את חג ההודיה בבית סבתו העשירה של החבר שלה), זכה להצלחה נאה בקופות. הוא אף זיכה אותה בהילולים ובמועמדויות לאוסקר על התסריט ועל הבימוי (גם הסרט היה מועמד). לפתע, אחרי עשר שנים בצד, גרוויג הפכה לקולנוענית נערצת ומבוקשת.

גרוויג מספרת שבטרם החלה לביים שתי קולנועניות, מירנדה ג'וליי ורבקה מילר (שביימה אותה בקומדיה "הרומן של מגי"), העניקו לה זוגות נעליים נוחות. "חשבתי שאם הייתי מכניסה את זה לתסריט, אנשים היו חושבים שזה סמל ברור מדי. שתי במאיות נתנו לי נעליים, כאילו אם חיפשתי סימן, הנה הוא". היא נעלה את הנעליים האלה לסט של "ליידי בירד" כל פעם שהרגישה שהיא זקוקה לדחיפה. דבר נוסף שהיא נוהגת לעשות על הסטים שלה כדי להשרות אווירה טובה הוא לארגן מסיבות ריקודים שבהן השחקנים ואנשי הצוות מתבקשים להתנועע באופן חופשי ומטופש בלי לנסות להיראות מגניבים.

סרטון של ריקוד שכזה מהסט של "ברבי" זלג לרשת ובו נראית גרוויג רוקדת עם הצלם רודריגו פרייטו שצילם גם את הסרטים האחרונים של מרטין סקורסזה. גרוויג שאלה את הרעיון מהבמאי מייק מילס, שאיתו עבדה בסרטו הנהדר "נשות המאה ה-20". ריקודים שכאלה משתלבים גם בסרטים עצמם, כמו בעיבוד הנפלא שלה ל"נשים קטנות", שבו ג'ו ולורי (סירשה רונן וטימותי שאלאמה, שני שחקנים שאיתם עבדה גם ב"ליידי בירד") פוצחים בריקוד מטופש באחד הרגעים המשוחררים והיפים בסרט כולו. היא עצמה למדה בלט בילדותה, אבל נאלצה לוותר על זה כשגילתה שרגליה אינן ניחנות בגמישות הנדרשת.

הפרויקט הבא שלה, שמיועד לצאת למסכים במרץ, הוא "שלגיה" בהפקת דיסני עם רייצ'ל זגלר בתפקיד הנסיכה הזכה, גל גדות כאמה החורגת, וגמד אחד בלבד. יש לציין שגרוויג רק כתבה את התסריט (עם ארין קרסידה ווילסון), בעוד שרביט הבימוי הופקד בידי מרק ווב. מוקדם יותר החודש התפרסם שהיא תכתוב ותביים עבור נטפליקס שני סרטים המבוססים על ספרי נרניה. "עדיין לא התחלתי לכרוך את זרועותיי סביב זה", היא אמרה. "אבל אני מפחדת מזה, וזה מרגיש כמו מקום טוב להתחיל ממנו. אני חושבת שכשאני מפחדת, זה תמיד סימן טוב. אולי כשאפסיק לפחד מפרויקט מסוים, זה יאמר לי שאני לא צריכה לעשות אותו".