במאית "ליידי בירד" מספרת למה גל גדות גרמה לה לבכות

יש סרטי ביכורים שמלאים בביטחון עצמי ויש את "ליידי בירד". עלילת הדרמה הקומית מתרחשת בסקרמנטו, עיר הולדתה של גרטה גרוויג, וסירשה רונן מככבת בו כתיכוניסטית אמריקאית בת 17. הסרט הוא מעין סיפור התבגרות ומתפקע לכל אורכו משנינות, טוב לב ונוסטלגיה לנעורים. אם אתם לא עוזבים את הקולנוע אחרי הסרט אפופים בהילה של רגשות חמימים, כנראה שמשהו לא בסדר איתכם.

גרוויג, שחקנית שהפכה לבמאית, מתגלה כמצחיקה ומהורהרת במפגש פנים אל פנים, ממש כמו הסרט שיצרה. במהלך הריאיון היא מפגינה נטייה להתפרצויות ליריות יפהפיות. למשל, היא מסבירה שלסקרמנטו יש עדיין “קונסטלציה ייחודית של משמעות" עבורה. בריאיון היא מספרת איך תרגמה את זיכרונות הנעורים שלה למסך הגדול.

גרטה גרוויג (צילום: Shutterstock)

עוד כתבות מעניינות:
אוסקר 2018: פרנסס מקדורמנד הרימה את הנשים באולם
המלכה פרנסס, טראומת המעטפות וגל גדות: הרגעים הגדולים באוסקר
האם הפרק ההוא של "בנות" שינה את הטלוויזיה?

קשה להאמין ש"ליידי בירד" הוא סרט ביכורים.

"זו לגמרי מחמאה. תמיד ידעתי שאני רוצה לביים, אז ביליתי את עשר השנים האחרונות בלמידת המקצוע מכל מיני זוויות: החל בכתיבה, דרך הפקה ומשחק ועד להחזקת בום. כשרק התחלתי חששתי קצת, אבל גיליתי שיש לי חוש טבעי טוב לגבי מה צריך כדי ליצור סרט. אנשים אחרים הולכים ללמוד קולנוע; אני חיברתי את כל החלקים יחד בעצמי".

איך היית מתארת את הדמות של ליידי בירד?

"זו אישיות מומצאת שהבחורה הצעירה הזאת מאמצת, כי היא מרגישה שמי שהיא זה לא מספיק טוב. חלק מהמסע הוא ללמוד לאהוב את עצמה ולאהוב את המקום שממנו היא באה".

היית רוצה לגלם אותה לו היית בגילה של סירשה רונן?

"אני לא יכולה לדמיין אף אחת אחרת מגלמת את הדמות הזאת ובטח לא אותי. סירשה כל כך שקופה רגשית, שכשאת מביטה בפנים שלה את יכולה כמעט לראות את המחשבות שחולפות בראשה. לא לכל השחקנים יש יכולת כזאת. יש לה יכולת טכנית מדהימה לחקות מבטאים והיבטים פיזיים של אנשים, ובו בזמן היא ספונטנית ומלאת חיים".

עד כמה הסיפור בסרט הוא אוטוביוגרפי?

"הסיפור ממוקם בסקרמנטו, שם גדלתי, אבל הוא לא ממש אוטוביוגרפי. אלה לא האירועים של חיי אף שיש גרעין של אמת בסיפור שמהדהד אצלי רגשית. בכל סרט צריך למצוא את החוט שמחבר אותך אליו. חשבתי שהדרך הטובה ביותר לכתוב מכתב אהבה למקום היא דרך העיניים של מישהו שרוצה לעזוב, ואז, כשהוא מסתכל לאחור דרך המראה של המכונית המתרחקת, הוא קולט מה המקום הזה היה עבורו. מישהו שלא רואה מה נמצא ממש מול עיניו".

צוות שחקני המשנה מדהים.

“כן, הם יוצאי דופן. משחקים בסרט טרייסי לטס, לורי מטקאלף, לואיס סמית וסטיבן מקינלי הנדרסון. ארבעתם הם למעשה מאגר המוחות של התיאטרון האמריקאי. חשבתי בזמן העבודה על הסרט שאני מקווה שלא תהיה איזו תאונה באתר הצילומים, כי היה איתי למעשה כל עולם התיאטרון האמריקאי. הייתי זקוקה לאנשים שיצליחו לגלם דמות מורכבת ורב ממדית. הדמות אולי מופיעה בסרט במשך שלוש סצנות בלבד, אבל לצופה צריכה להיות הרגשה שלו היינו רוצים אפשר היה ליצור סרט שלם רק עליהם".

כיוצרת קולנוע, האם את מתחילה להרגיש בשינוי בהוליווד?

“אני חושבת שאנחנו נמצאים כמה צעדים לפני שאפשר לומר שזה הסתדר. אבל אנחנו מודעים לבעיה, והיא שכל כך מעט סרטים מבוימים על ידי נשים. זה משהו כמו פחות מחמישה אחוזים מתוך 100 הסרטים המובילים, וזה מספר איום ונורא. ייתכן שהשינוי יגיע רק בעוד עשר שנים כי יש אפקט של חלחול כלפי מטה. עם זאת אהבתי את כל הסרטים שיצאו לאחרונה שבוימו על ידי נשים, ולא רק כי הם בוימו על ידי נשים".

לאורי מטקאלף וסירשה רונן ב"ליידי בירד"

אילו סרטים אהבת?

“אהבתי את ‘וונדר וומן' – פשוט בכיתי במשך 45 הדקות הראשונות כשראיתי על המסך גיבורת על מתגוררת על אי של נשים עוצמתיות. אהבתי גם את 'הפיתוי' של סופיה קופולה, את 'דטרויט' של קתרין ביגלו ואת ‘בהתחלה הם הרגו את אבא' של אנג'לינה ג'ולי. אני מחכה כבר לצפות ב'פרחים בבוץ' של די ריס. קיבלתי תמיד השראה מיוצרות אחרות".

כשהיית ילדה, האם היו במאיות שגרמו לך לרצות לביים סרטים?

"לא הכרתי אף במאית עד שהגעתי לאוניברסיטה, כי הסרטים שלהן לא הגיעו אליי. כשהייתי באוניברסיטה צפיתי בסרט שאפילו לא ידעתי שביימה אותו אישה, עד שראיתי את הקרדיטים בסוף: 'עבודה טובה' של קלייר דני. זה היה הרגע שבו הבנתי שנשים יכולות ליצור סרטים".

ספרי לי על עבודתך עם ווס אנדרסון ב"אי הכלבים".

"זה הסרט הראשון שלי עם ווס. אני מדבבת דמות של סטודנטית בשם טרייסי שנמצאת בחילופי סטודנטים. יש לה שיער מתולתל, בלונדיני ויפהפה. הוא שלח לי ציור של הדמות שלי וחשבתי לעצמי שהלוואי שהייתי נראית כך בחיים האמיתיים".

← "ליידי בירד" החל מחמישי (8.3) בבתי הקולנוע