לינה דנהאם חזרה עם סרט תקופתי על נערה מרוכזת בעצמה. וזה מתוק

כשספר הנוער "קתרין המכונה ציפור קטנה" יצא לאור ב-1994, לינה דנהאם היתה בת שמונה. בהגיעה לגיל עשר היא קראה אותו לראשונה, התאהבה בו והשתוקקה לראותו כסרט. "יש ספרים שכשאת קוראת אותם כילדה הם גורמים לך להרגיש שאת יכולה להתמודד עם העולם, וזה מה שהספר הזה היה בשבילי", היא אמרה לאחרונה למגזין "וראייטי". דנהאם, כידוע, התמודדה עם העולם בהצלחה יתרה באמצעות יצירת הסדרה האולטימטיבית על בנות דורה, ועכשיו בגיל 36 היא מגשימה את חלום הילדות שלה. על כוונתה לעבד למסך את "קתרין המכונה ציפור קטנה" היא הכריזה עוד במהלך העבודה על "בנות", והתוצאה החביבה מבהירה היטב מה בספרה של קרן קושמן דיבר אל דנהאם. עם זאת, ממה שקראתי על הספר התרשמתי שדנהאם די התעלמה מחלק מהמרכיבים שהעניקו לו את ייחודו.

הסרט, שעלה לאמזון פריים, מוגש לנו כיומנה של ליידי קתרין בת ה-14, המתגוררת עם הוריה (אנדרו סקוט ובילי פייפר) באחוזה כפרית בבריטניה של המאה ה-13 – התקופה הידועה כימי הביניים. הנערה השובבה, המכונה בירדי, כותבת ביומנה ש"התשוקות הכי אמיתיות שלי הן להתחמק מהמטלות שלי, לבקר את כישורי הסייפות האיומים של אבי, לחולל מעשי קונדס בכפר, ולהקשיב דרך דלתות שאני לא אמורה להקשיב דרכן". כך היא שומעת שאביה הפזרן מתכוון למצוא לה בעל עשיר במטרה לממן את הוצאות המשפחה. מכאן והלאה היא עושה הכל כדי להבריח את החתנים הפוטנציאליים, ולהסתיר את העובדה שמבחינה ביולוגית היא כבר יכולה ללדת ילדים (את התחבושות המוכתמות בדם היא מטמינה מתחת לקרשים ברצפה).

כמקובל בעידן הברידג'רטוני של עיבודים לספרים תקופתיים, הליהוק עיוור צבעים (אם כי רק בתפקידי המשנה), הבימוי תזזיתי, המוזיקה אנכרוניסטית במכוון (בין השאר משולב בפסקול "Honey to the Bee" שבילי פייפר שרה בגיל 16), והגיבורה הצעירה מוציאה לשון לתפקיד שייעדה לה החברה. מה שחסר כאן הוא יותר תשומת לב לפרטי התקופה, מעבר לתפאורה ולתלבושות, שהיתה עשויה להעניק לסרט החמוד הזה מעט יותר עומק ולייעד אותו גם לקהל בוגר. לזכותו ייאמר שבניגוד לחלק מהקריאות הפמיניסטיות העכשוויות של טקסטים תקופתיים, בירדי אינה גיבורה שאפתנית שיוצאת להגשים את עצמה כנגד כל הסיכויים, אלא ילדונת מרדנית שבעיקר יודעת מה היא לא רוצה, ויש לה עוד הרבה מה ללמוד על החיים ועל עצמה (היא בהחלט יותר אגוצנטרית מכפי שהיתה רוצה להודות).

ההצלחה הכי גדולה של הסרט היא הליהוק של בלה רמזי לתפקיד הליידי הסרבנית. רמזי הותירה רושם אדיר כשגילמה את המנהיגה הילדה ליאנה מורמונט בעונות האחרונות של "משחקי הכס". השחקנית הצעירה שניחנה בפנים של ציפור מביאה לסרט את אותה עזות חציפה שאפיינה את דמותה בסדרה המיתולוגית, רק שהפעם היא מלווה בנאיביות ילדותית וברוח טובה. הנאיביות, דרך אגב, אינה מגיעה מהספר – בו לבירדי יש מושג ברור איך נולדים ילדים מצפייה בהזדווגויות של חיות המשק.

את האב מגלם, כאמור, אנדרו סקוט שהעולם התאהב בו כשגילם את הכומר המקסים בעונה השנייה של "פליבג". סקוט יודע לשחק גם נבלים (הוא היה מוריארטי מעורר חלחלה ב"שרלוק") וכאן הוא משלב היטב את שתי הנטיות בתפקיד האב המאוד בעייתי, אך בסופו של דבר גם אוהב. אף שאמה של בירדי הרבה יותר מבינה לליבה, ברור שהסרט מעוניין יותר בדמות האב, והדרמה מתגבשת סביב יחסיה איתו (באופן שמשנה את הסוף המקורי של הספר). לזלי שארפ הוותיקה והטובה ממלאת יפה את תפקיד המטפלת האוהבת והנבונה, שנוכחותה בחייה של בירדי מהותית יותר מזו של אמה המתקשה ללדת ילדים.

חבל שהשאר לא מפותחים כמו הדמות הראשית. "קתרין המכונה ציפור קטנה". צילום: יח"צ

חבל ששאר הדמויות מקבלות פחות תשומת לב בתסריט ובסרט, בהן שני אחיה הבוגרים ממנה, חברתה הטובה ביותר, והדוד החתיך שבירדי מאוהבת בו (ג'ון אלווין). בתפקידי אורח צצים קומיקאים בריטים ידועים כראסל בראנד, ג'יימי דמטריו ופול קיי שאינם מותירים רושם. נראה שדנהאם השקיעה את כל כולה בדמות הגיבורה השובבה שאיתה הזדהתה בילדותה, וקצת הזניחה את השאר. ולכן הסרט החמוד הזה פחות שלם מכפי שיכול היה להיות.
3.5 כוכבים
Catherine Called Birdy בימוי: לינה דנהאם. עם בלה רמזי, אנדרו סקוט, בילי פייפר. ארה"ב 2022, 108 דק'