ראינו סרטים ישראלים כאלה באייטיז. ולא התלהבנו כבר אז

בשלב מסוים בסרט, במאי הקולנוע י' יוצא לטיול רגלי בערבה ומגיע למאגר מים שיהלום אמרה לו שהוא מדהים. המראה שנגלה למצלמה אכן מרהיב, אבל י' לא עוצר להתבונן אלא שולף את הזין ומשתין בעיגול. 

עד כמה שהבנתי זאת מחווה של סימון טריטוריה, אם כי לא ברור לי מה היא מסמלת בהקשר הזה. האם י', שהאפיון העיקרי שלו הוא היותו מלא כעס על ישראל, חושף כאן את המאצ'ואיזם של דמותו (זה לא שהמאצ'ואיזם הזה הסתתר קודם לכן)? האם המעגל שולח אותנו לברך העגולה בסרט הקצר שי' מצלם, זו שסומנה על ידי בצלאל סמוטריץ' בציוץ המתועב מ-2018: "לדעתי היא (עאהד תמימי) הייתה חייבת לחטוף איזה כדור, לפחות בפיקה של הברך. זה היה מכניס אותה למעצר בית לכל החיים"? האם י' וסמוטריץ' שהוא יוצא נגדו חד הם? האם ישראל כולה תחומה בין סמוטריץ' וי'? בכל אופן, אותו רגע עורר בי ניכור שרק הלך וגדל, בעיקר משום שהוא חידד בי את התחושה שהסרט כולו עשוי מחוות סמליות. 

באנגלית ובצרפתית סרטו של נדב לפיד נקרא "הברך של עאהד". בביקורות שנכתבו בחו"ל בעקבות הקרנתו בפסטיבל קאן – שם זכה בפרס חבר השופטים – התייחסו לדמיון לשם סרטו של אריק רוהמר "הברך של קלייר", ולהבדל האירוני בין הברך כדימוי חושני לאהבה בסרט הצרפתי מ-1970, לבין האלימות שבדימוי הברך כאן. בעברית הרפרנס הזה חסר, משום מה.

מתוך "הברך" (צילום באדיבות סרטי יונייטד קינג)

"הברך" נפתח בשוט תזזיתי ומרהיב של בניינים גבוהים בליל גשם, שמצולם (על ידי שי גולדמן) מהאופנוע של שחקנית בדרכה לאודישן לסרט ניסיוני קצר בהשראת אותה ברך ואותו ציוץ. בהמשך הנוף האורבני יוחלף בנוף המדברי השקט והמבודד של הערבה, לשם מגיע הבמאי י' (אבשלום פולק) להציג את סרטו (הוא יפר את הדממה עם Be My Baby של ונסה פאראדי). את פניו מקבלת יהלום (נור פיבק), שמזדהה כמעריצה הכי גדולה של סרטיו. אלא שכנציגת משרד התרבות היא צריכה להחתים אותו על טופס שבו יוגדר נושא ההרצאה שלו. י' תופס את ההתחייבות הזאת כסוג של ז'דנוביזם, או בלשון עדכנית – רגביזם. 

מכאן והלאה הסרט כולו יוקדש למאבקו של י' בטופס, ובניסיון שלו לגרום ליהלום החביבה להודות בכך שהיא משרתת משטר אפל. כלומר, הסרט הוא בעיקרו מעין תרגיל בחשיבה מצפונית. בין השאר י' מגולל משל על חיילים בבונקר בצפון, המוגש לצופים כסדרת פלשבקים שבהם החיילים משחקים בהגזמות מלאכותיות – כאילו מדובר במשחק תפקידים בתנועת נוער שנועד להזניק דיון מוסרי. 

מתוך "הברך" (צילום באדיבות סרטי יונייטד קינג)

גם שאר הסרט משוחק באופן מלאכותי, כי יותר משהדמויות הן בני אדם, הן מייצגות רעיונות. הגישה הזאת לקולנוע מחזירה אותנו לסרטים האיקונוקלסטיים של ז'אן לוק גודאר משנות השישים של המאה שעברה, שבהם דמויות שטוחות במכוון שימשו כנושאות טקסטים, ומעצם כך לא עוררו הזדהות. בסרטים ההם הניכור נבע לא רק מהמשחק, אלא גם מצילום ועריכה לא שגרתיים, שניתקו את הקול הדובר מהגוף המדבר במטרה לחשוף את המניפולציה הקולנועית, ולהעלות את המודעות שלנו לעובדה שהדמות המוצגת על המסך היא קונסטרוקציה. 

חשיבותו של גודאר והשפעתו על תולדות הקולנוע אינם מוטלים בספק, אבל אני מעדיפה את הסרטים שלי עם נקודת חיבור רגשית. המבע הקולנועי האגרסיבי שבו בחר לפיד, הכולל תנועות מצלמה מתרוצצות ומסגורים לא קונבנציונאליים של הדמויות (כמו תקריב של דיאלוג שמתמקד במרחב שבין שני הדוברים ומותיר חצי מפניהם בחוץ), כמו מדבר אלינו מעל לראשיהן. "מה שתראו, הכל היה באמת. כל המאורעות קרו. רק שימו לב לסגנון", אומר י' לקהל הצופים הקטן לפני שהוא מקרין את סרטו. מובן מאליו שזו גם פנייתו של לפיד לצופים בסרט שלו. כאילו שאפשר לא להבחין בסגנון. 

מתוך "הברך" (צילום באדיבות סרטי יונייטד קינג)

לגיבורי סרטיו הקודמים של לפיד, בהם "השוטר", "הגננת" ו"מילים נרדפות", קראו ירון ויואב. הירונים (שוטר, מאבטח) ייצגו דימוי מרתיע של ישראליות אגרסיבית וג'ינגואיסטית, בעוד היואבים (ילד משורר, צעיר המחפש את עצמו בפריז) היו השלכות אוטוביוגרפיות של הבמאי. הי' שב"הברך" הוא התמזגות של ירון ויואב (ובסופו של דבר גם של יהלום) – קולנוען מאצ'ואיסטי ומרוכז בעצמו שמתייחס לאנשים בגסות וחושף את ליבו רק בסרטונים שהוא מצלם לאמו החולה. למרות שלל החיבורים האוטוביוגרפיים המתובלים באירוניה עצמית, "הברך" אינו נחווה כטקסט אישי. י' הוא קונסטרוקט מופשט שהורכב לצורך ניסוח מסר, והוא משוחק באופן שטוח.

המבע האגרסיבי של הסרט מגיע לסוג של שיא לקראת הסוף, בסצנת שיא שמבוימת ומשוחקת רע במיוחד. "מישהו חשב משהו?", שואל י' בתום הקרנת סרטו. ואני חשבתי שעם כל סגנונו המודגש שזועק יצירת אמנות חתרנית ובועטת, "הברך" מזכיר לי את הסרטים הישראליים של שנות השמונים (בהם "העיט" של יקי יושע), שהרבו לנסח ביקורת מאצ'ואיסטית על המאצ'ואיזם הישראלי. זאת כנראה הסיבה שבעיני "הגננת", סרטו היחידי של לפיד שהתבונן באימת המאצ'ואיזם הדורסני מנקודת מבטם של אישה מגוננת וילד קט, הוא עדיין סרטו הטוב ביותר. 

מתוך "הברך" (צילום באדיבות סרטי יונייטד קינג)

★★✯2.5 כוכבים
"הברך", בימוי: נדב לפיד. עם אבשלום פולק, נור פיבק. ישראל 2021, 109 דק'