זה הולך לעשות הרבה רעש, אז תכינו את עצמכם נפשית ותתחילו להתווכח בטוויטר: "כן!", סרטו החדש והמדובר של נדב לפיד, יוצא סוף סוף לאקרנים בישראל ביום הראשון של השנה החדשה (1.1.26), למרות שהיו סימני שאלה סביב הפצתו והקרנתו בארץ. המכתבים הנזעמים של שר האנטי-תרבות עם איומים בשלילת תקציב לכל מי שינשום ליד הסרט כבר בטח בדרך.

>> מחוץ לתחום: 7 מתחמי התרבות והבילוי הכי חמים בתל אביב
>> רואים שקוף: 20 תערוכות חדשות לראות דרכן את המציאות בסופ"ש

היום (חמישי, 4.12) עולה לרשתות הטריילר הרשמי והמסחרר של הסרט, שהוקרן בבכורה במסגרת הסלקשן של "שבועיים של במאים" בפסטיבל קאן, זכה לביקורות משבחות ויצר דיון תקשורתי נרחב ברחבי העולם, התברג לרשימת סרטי העשור של Indiewire, הופיע על שער "מחברות הקולנוע", כתב העת הנחשב ביותר בעולם הקולנוע, ונבחר כאחד משלושת הסרטים הטובים של השנה על ידי המגזין, כשמעליו רק "קרב רודף קרב" המופתי של פול תומאס אנדרסון והדוקו "אחר צהריים של התבודדות" של אלברט סרה. העורך הראשי של "מחברות הקולנוע" אף בחר בו אישית כסרט הטוב ביותר לשנת 2025.

לצפייה בטריילר החדש של "כן!":

"כן!" הוא סרטו השישי של נדב לפיד, מהמצליחים שבבמאי הקולנוע הישראלים בעולם וזוכה פרס דב הזהב לסרט הטוב ביותר בפסטיבל ברלין ("מילים נרדפות", 2019) וזוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן ("הברך", 2021). בספטמבר האחרון ראה אור בצרפת הספר "נדב לפיד – היסטוריה של קרב", מאת מורגן פוקה, ממבקרי הקולנוע הנחשבים בצרפת, ובו הוא משוחח עם לפיד על יצירתו מימי הלימודים בסם שפיגל ועד לסרטו החדש.

הסרט עצמו עוקב אחר זוג אמנים תל אביבי (אפרת דור ואריאל ברונז), היא רקדנית והוא אמן ג'אז, שמוכרים את כישרונם, גופם ותודעתם לאנשי האליטה הצבאית-ביטחונית ואוליגרכים כדי לשרוד כלכלית ולתמוך בבנם התינוק במציאות שאחרי שבעה באוקטובר, ובסך הכל די נהנים מהחיים המאלחשים לכאורה שבנו לעצמם. הביקורת הצולבת של לפיד על אנשי המעמד הקריאטיבי הליברליים-אך-מתקרנפים של תל אביב מוגשת בחוויה תזזיתית, אגרסיבית ומטלטלת בת שעתיים וחצי שאינה קלה לצפייה, בטח בעיניים ישראליות.

מבקרת הקולנוע של "טיים אאוט", יעל שוב,כתבה עליו בחודש יולי האחרוןש"בניגוד למוזיקאי שאומר 'כן' לכל הצעה מבישה שעשויה לשפר את מעמדו הכלכלי, הקולנוע של לפיד זועק 'לא!!!'. זה קולנוע אגרסיבי, בוטה, משתולל ורועש – ויזואלית וקולית – שזורק על הצופים מטח של אבנים סמליות. אפשר לומר שזה לא הזמן לעידון ולניואנסים, ושההרג וההרס הבלתי פוסקים בעזה מזמינים סוג כזה של קולנוע. לא מעט מבקרים בחו"ל, שראו את הסרט בפסטיבל קאן, אכן בחרו בגישה הזאת, ותיארו את 'כן!' כסאטירה פרובוקטיבית וגם כ'משבר אקזיסטנציאליסטי'. אבל אני לא אוהבת שצועקים עלי במשך שעתיים וחצי".

• המסך
• נדב לפיד
• קולנוע ישראלי
• סרטים מומלצים

קרוב לתחילתו של "כן!", שהוקרן אתמול (20.7) בפסטיבל הקולנוע ירושלים, י' מלקק את אוזנה של מיליונרית מזדקנת (עידית טפרסון) שהזמינה אותו ואת זוגתו יסמין לספק את צרכיה המיניים. קרוב לסוף הסרט י' מלקק את נעלו של אוליגרך רוסי (אלכסיי סרבריאקוב מ"אנורה"), ששכר אותו להלחין המנון חדש למדינת ישראל של אחרי ה-7.10. ההתבזות המבחילה של הגיבור, שאינו יודע לומר "לא" ומתדרדר מהאוזן לנעל, היא סוג של הלקאה עצמית של הבמאי, שי' הוא ככל הנראה אלטר אגו שלו.

כמו נדב לפיד, הבמאי הישראלי הכי מדובר בעולם בעת האחרונה, י' (אריאל ברונז) הוא אמן שמתקשה להתגבר על מות אמו מסרטן (נושא שעמד במרכז סרטו הקודם "הברך"). אלא שבניגוד למוזיקאי שאומר "כן" לכל הצעה מבישה שעשויה לשפר את מעמדו הכלכלי, הקולנוע של לפיד זועק "לא!!!". זה קולנוע אגרסיבי, בוטה, משתולל ורועש – ויזואלית וקולית – שזורק על הצופים מטח של אבנים סמליות. אפשר לומר שזה לא הזמן לעידון ולניואנסים, ושההרג וההרס הבלתי פוסקים בעזה מזמינים סוג כזה של קולנוע. לא מעט מבקרים בחו"ל, שראו את הסרט בפסטיבל קאן, אכן בחרו בגישה הזאת, ותיארו את "כן" כסאטירה פרובוקטיבית וגם כ"משבר אקזיסטנציאליסטי". אבל אני לא אוהבת שצועקים עלי במשך שעתיים וחצי (אני גם לא אוהבת זמבורות בהפגנות). מה גם שלא מצאתי עניין רב במה שנצעק.

לפני שאמשיך אני רוצה לציין שקראתי את התסריט כלקטורית בקרן הקולנוע הישראלי. עם זאת, בשלב הצפייה לא זכרתי דבר מעבר למשפט הפתיחה של התקציר בתכניה של הפסטיבל, כך שחוויתי אותו כצופה מהשורה.

אם נשים את הסרטים הקצרים בצד, "כן!" הוא הפרק החמישי ביצירה הקולנועית של לפיד. שלושת סרטיו הראשונים – "השוטר", "הגננת" ו"מילים נרדפות" (זוכה דוב הזהב בפסטיבל ברלין) – עסקו במיליטריזם שמרעיל את התרבות הישראלית, ולגיבוריהם קראו ירון ויואב. הירונים (שוטר, מאבטח) ייצגו דימוי מרתיע של ישראליות אגרסיבית וג'ינגואיסטית, בעוד היואבים (ילד משורר, צעיר המחפש את עצמו בפריז) התפענחו כהשלכות אוטוביוגרפיות של הבמאי.

עוד ביקורות סרטים:
>> שנזוז לג'רוז? 7 סרטים שראינו בפסטיבל הקולנוע וכדאי גם לכם
>> מתחיל בפיצוץ: זה הסופרמן הכי מהנה שהיה לנו מזה 45 שנה

בסרטו הרביעי, "הברך" (פרס השופטים בפסטיבל קאן), שני הטיפוסים כמו התכנסו לתוך דמותו של קולנוען מאצ'ואיסטי ומרוכז בעצמו, שזכה לכינוי הסמלי י' – האות הראשונה של שני השמות. י' הוא גם שמו של המוזיקאי שדמותו מובילה את "כן!", וכמו הי' שקדם לו גם הוא קונסטרוקט מופשט שהורכב לצורך ניסוח מסרים. הוא דמות חלולה, וזה מייצר ניכור מובנה, למרות היותו אב לתינוק מתוק. הפעם לפיד כיוון את המצלמה לעבר המאיון העליון (שזכה לייצוג גם ב"השוטר") כדי לעסוק בתרומתו להתבהמות של החברה הישראלית. אלא שבזמן שהוא פיתח את התסריט התחולל ה-7.10 ולפיד עשה התאמות.

הפרק הראשון, ששמו "החיים הטובים", מתאר את העשירים חוגגים את עושרם בסביאה בכחנלית ביבשה ובים (כמו ב"משולש העצבות" של רובן אוסטלונד), ואת חייהם של י' ויסמין שמתפרנסים מלבדר אותם. בפרק השני י' יוצא למדבר לחפש אחר השראה ללחן להמנון החדש, ופוגש את אהובתו משכבר הימים לאה (נעמה פרייס, זוגתו של הבמאי). לאה תמללה עדויות מחרידות של שורדי ה-7.10, והיא מקבצת אותן למונולוג סוער במכונית. הפרק האחרון צולם בקפריסין, ובו אנחנו שומעים ביצוע של ההמנון המוזמן.

ההמנון המדובר לא נכתב עבור הסרט, אלא הוא גרסה חדשה ומעוררת חלחלה שכתבו שני יועצי תקשורת ל"שיר הרעות" של חיים גורי וסשה ארגוב, מיד אחרי ה-7.10. "על חוף עזה יורד ליל הסתיו, מטוסים מפגיזים הרס הרס. הנה צה"ל חוצה את הקו לחסל את נושאי צלב הקרס. עוד שנה לא יהיה שם דבר ונחזור בבטחה לביתנו. תוך שנה נחסל את כולם ונחזור אז לחרוש את שדותינו", שרו אז ילדים מתוקים, מפונים מעוטף עזה, שלא ידעו מה הם שרים. השיר המזוויע, שעלה לרשת בנובמבר 2023, תואר ב"מעריב" כ"קורע לב", ב"סרוגים" ובערוץ 7" כ"מרגש", וב"הארץ" כ"מבזה", וכבר הפך ל"אסון הסברתי" בעולם, כששותף ברשתות החברתיות כדוגמה לתאוות הדם הישראלית.

לפיד שם את המילים הגסות האלה על דף נייר מוכתם בדם – רפרנס אירוני ל"שיר השלום" שנמצא על גופתו של יצחק רבין. זאת, מן הסתם, אמירה על הדרך שעשינו מאז רצח רבין, ממבקשי שלום לחפצי נקמה. אלא שעל אף שבמסיבה הדקדנטית בתחילת הסרט משתתפים גבר חרדי והרמטכ"ל (שמנהל דו-קרב שירים עם י'), לא ממש הבנתי את הקשר בין האוליגרכים שמשתלטים על נכסי המדינה, לבין "נחסל את כולם" ששרים הילדים. "כן!" אינו מאמר פוליטי המחויב לניסוח טיעון מנומק, אלא יצירת אומנות. ועדיין ,אם הסרט טוען לקשר מהותי בין הדברים (בלי לאזכר את השפעת המתנחלים, למשל), הוא אינו חוקר אותם אלא רק זורק אותם על המסך. לתחושתי מדובר בשני סרטים שונים שהודבקו יחדיו. לפיד עשה משהו דומה מבחינה נרטיבית ב"השוטר", אבל שם זה עבד.

לצד "הבוז" של גודאר – על מחזאי שמוכר את נשמתו להוליווד ומאבד את הערכתה של אשתו – אחת ההשראות לסרט היא "עמודי התווך של החברה" מ-1926 של הצייר הגרמני ג'ורג' גרוס. הציור הנודע מאייר קריקטורה גרוטסקית של אנשי האליטה הגרמנית (בהם איש דת וגנרל) שתמכו בפשיזם בתקופת ויימר שקדמה לעליית הנאצים. התקריב על הציור בתחילת הסרט הוא מעין מקבילה אומנותית לנאום התהליכים של יאיר גולן מ-2016. מבחינת האמירה הפוליטית אין כאן משהו חדש. מבחינה אומנותית – אני מעדיפה קולנוע שמעצב דמויות מורכבות שמעוררות בי עניין רגשי לעקוב אחריהן. קולנוע זה לא ציור סטאטי שמאפשר לצופה לבחור כמה זמן להקדיש לו.

יש לציין שבניגוד לפריז ב"מילים נרדפות" – שיופיה הידוע נראה שיקרי בעיניו של יואב, ולכן הוא השפיל עיניו למדרכות – תל אביב דווקא מצטלמת מאוד יפה במצלמתו של שי גולדמן. כלומר, באותם רגעים שבהם המצלמה מפסיקה להסתחרר. חוף הים מפתה כמו בסרטי תיירות, וגורדי השחקים המוארים בלילה מציגים את העיר כמטרופולין מרהיב. היופי הזה בפרק הראשון מוצג כדימוי לניתוק מההרג וההרס בעזה, שבה י' יתבונן ממרחק בפרק השני. הפסקול כולל מוזיקה עכשווית שלא הכרתי, וגם את "Love Me Tender" של אלוויס פרסלי, המשמש ניגוד עז לכל השאר, כי המבע הקולנועי של הסרט נטול כל רכות.
>> "כן!" // הקרנה נוספת בפסטיבל הקולנוע ירושלים: שישי, 25.7, 17:45, סינמטק 3

• ביקורת סרטים
• נדב לפיד
• קולנוע ישראלי
• פסטיבל הקולנוע ירושלים