אל המשורר: "הגננת" של נדב לפיד הוא קולנוע ישראלי במיטבו

"הגננת" של נדב לפיד היא מסה קולנועית שופעת, מרובדת, חושנית ומפעימה

צילום מתוך "הגננת"
צילום מתוך "הגננת"
22 בינואר 2015

ה קורה לאלה מאיתנו שאינם יכולים ליצור? מה אנחנו עושים? מה אני יכולה לעשות כשאני מוצפת ברגשות על החיים? איך אוציא אותם החוצה?". כשישבתי לנסח את מחשבותיי על "הגננת" נזכרתי במונולוג של אחותה של המשוררת מתוך "רגשות" של וודי אלן. כמותה, הגננת נירה משתוקקת להביע את עצמה בשירה, אך השירה אינה מביעה את עצמה בה. וכמו סליירי (בגרסת "אמדאוס") שנשלל ממנו הכישרון לשיר לאלוהים אך הוא ניחן ביכולת לזהות את הכישרון הזה אצל מוצרט, נירה מבחינה ביופי הזורח משיריו של יואב בן ה־5 (אבי שניידמן בהופעה פלאית).

בניגוד לקנאתם המתוסכלת וההרסנית של קודמיה, הגננת לוקחת על עצמה לגונן על הכישרון הנובט מפני אדישותו של העולם הדורסני בכלל ומפני המצ'ואיזם של התרבות הישראלית בפרט. בחששה שהיופי הזה עלול לחמוק מבין האצבעות היא מתגייסת בכל מאודה לטפח אותו, ומציעה את עצמה כמצע גידול (ובמובן זה שמה הוא סמלי). אך האם בתשוקתה לנצור את המשורר היא מזיקה לילד?

ההשראה נוחתת על יואב ללא התרעה, כמו רוח אלוהים, והוא זקוק לאדם בוגר לצדו שיכתוב את המילים המפציעות מפיו. נירה, שבעצמה התוודעה לשירה רק שנים ספורות לפני כן, מרחיקה את המטפלת (אסתר רדא המרהיבה) שהיא מדמיינת אותה כטורפת העולה מן הים (דימוי המתיך את 007 עם פליני), ומנסה לפתות את ההשראה באמצעים שהולכים ונעשים יותר ויותר חושניים, נואשים ומנותקים מהמציאות – כי הרי המציאות היא הבעיה. אבל יואב נותר סוד חתום בפניה. היא מעירה אותו להביט בגשם ומקריאה לו שירים כועסים של משוררים בוגרים (בניסיון לא מגובש לעורר בו מודעות למתח בין אשכנזים למזרחים – אחת החריקות הבודדות בסרט), והיא גם שואלת כמה משיריו לעצמה ומתבשמת בהם לפני שתשיבם ליוצרם. כשהיא מדברת על יואב היא מנסה לדבר בשפה מוגבהת, פיוטית, שתשתווה לחשיבות הנושא. והיא מדברת עליו עם דודו המשורר (דן תורן) ועם אביו המסעדן (יחזקאל לזרוב המצוין), אבל על אף ההבדלים הסמליים ביניהם, איש הרוח ואיש הבשר מתגלים כשתי וריאציות של מצ'ואיזם טיפוסי. דווקא בעלה של נירה, איש התעשייה האווירית (ליאור רז), הוא חם ואוהב וקשוב לרצונותיה, אבל האובססיה האירוטית שהיא מפתחת ליואב ולשירתו חודרת גם ליחסיהם.

אחרי "השוטר" המעניין אך הפגום, בסרטו השני יצר נדב לפיד מסה קולנועית שופעת, מרובדת, חושנית ומפעימה, שהטונים האלגוריים שלה מגיעים למיצוי בשוט הסיום המהמם. שותף מלא ליצירה הוא שי גולדמן, שמצלמתו כמו נכנסת ויוצאת מתוך נקודת מבטה של הגננת ומבודדת אותה במרחב. שרית לארי בהופעה מאופקת נענית לעולמו המיוחד של הסרט, ועיניה העמוקות מבטאות את סערות נפשה.

השורה התחתונה: יצירה מורכבת, מסעירה ומקורית במלוא מובן המילה