יוצרי הקולנוע הישראלים שכובשים את העולם

״האמריקאים לא יודעים מה זה נוהל מעצר חשוד אבל הם יודעים טוב מאוד מה זה להיות בורג קטן במערכת גדולה עם חוקים אבסורדיים ונטייה לאטימות", אומרת הבמאית טליה לביא. "הבנתי שהדבר הבינלאומי בסרט, מעבר לסיפור האנושי, הוא אימת הביורוקרטיה. זה תסכול חוצה יבשות והסרט נותן לו פורקן, מעורר הזדהות וחשק למרוד". אחרי שזכה בפסטיבל טרייבקה ונכנס לשלל רשימות של "עשרת ה…", "אפס ביחסי אנוש" מוקרן בהצלחה בארצות הברית לקול מצהלות המבקרים. המפגשים עם הקהל מניבים שאלות שמגלות מה חושבים עלינו בחו"ל. "שואלים אותי איך הצבא הגיב, האם הממסד הוקיע אותי והאם הסרט נאסר להקרנה על ידי השלטון. אבל במצעד השאלות המוזרות זכתה השאלה – למה הגברים בסרט יותר יפים מהנשים, והאם כל הגברים בישראל כל כך חתיכים?".

גם אסף קורמן, שסרטו "את לי לילה" מתקבל בחום בהמוני פסטיבלים ובקרוב ייצא להפצה מסחרית באירופה, נתקל בשאלות מוזרות. "בפסטיבל סלוניקי ניסו להפוך את האחיות לדימוי לישראל ופלסטין. שאלתי אותם מי המפגרת, והתיאוריה קרסה". אבל רוב האנשים, "בעיקר כאלה שנמצאים בכל מיני סיטואציות של טיפול, באים לדבר על ההזדהות שלהם עם הסרט. בקזחסטן הייתה מישהי שאמרה לי שהדבר היחיד שהיה צריך כדי להפוך אותו לקזחי זה שידבר קזחית". לרוב, השאלה הראשונה היא "האם דאנה היא שחקנית או שהיא באמת. גם אנשים שראו את 'אפס ביחסי אנוש' לא מזהים אותה עד שאני עושה בשבילם את הקישור".

קורמן מספר שלהקרנה הראשונה בפסטיבלים מגיעים בדרך כלל הסינפילים שיודעים שהסרט היה בפסטיבל קאן, ובהקרנות הבאות מגיעים אנשים ששמעו עליו מחברים. "בסלוניקי הגיעו להקרנה הראשונה מעט צופים, אבל בהקרנה השנייה נשארו חצי מהאנשים בחוץ". סיפור דומה לביא מספרת על החוויה שלה בטרייבקה. "כשהגענו לשם עם סרט ישראלי קטן ונידח אף אחד לא התייחס אלינו במיוחד, אבל בשתי ההקרנות האחרונות כבר היה תור ארוך ברחוב ואנשים נשארו בחוץ".

גם “הגננת" של נדב לפיד התחיל את המסע העולמי שלו בקאן, ובו זכה בביקורות נפעמות, ויש לו לוח פסטיבלים עמוס מאוד ל־2015. בקרוב ייצא למסכים בכל מדינות דרום אמריקה, בתורכיה, באוסטרליה ובארצות הברית. על התחושה שמתקבלת בארץ ש"הגננת" הוא סרט במבטא זר כותב לפיד מפריז: “זה סרט שמילים עומדות במרכזו, מילות שירים של ילד בן 5 שלרגע נדמה שביכולתן לסוכך על כותבו ועל שומעיו ואוהביו מהוולגריות שמסביב, אבל לבסוף מסתבר שאי אפשר להיות מחוץ לחברה, לזמן ולשפה. גם משורר לא יכול, אולי אפילו אסור לו, אולי מקומו דווקא עמוק בביצה. במובן הזה היחסים בין עברית ישראלית לעברית לא ישראלית, עברית שבחוץ ועברית שבפנים, טבעיים לסרט. נוצר הרגל לרצות בקולנוע עברית דיבורית. אני חושב שאסור להגביל את הקולנוע לעברית אחת".

ועם אילו שאלות הוא מתמודד בחו"ל? “במאים ממדינות קטנות די רגילים למציאות שבה מצופה מהם לדבר בסרטיהם על החברה שלהם. כאילו לבמאי צרפתי מותר לדבר על אהבה או על ירח אבל במאי ישראלי צריך לדבר על אהבה במזרח התיכון ועל הירח כמו שרואים אותו מעל ירושלים. אני חושב שהסרט שלי חומק מזה. יש לעתים בגמר הקרנות ניסיונות מרתקים או בנאליים של מבקרים לתת לו קונטקסט ישראלי, אבל בכל המסע הארוך מאוד של ‘הגננת', וגם כשיצא בצרפת פחות משבוע אחרי סוף המבצע בעזה, לא נשאלתי על פוליטיקה ועל הסכסוך – סוג השאלות שמציבות אותך בפוזיציית שגריר".