מחזמר על פוסט טראומה ישראלית הוא רעיון יפה, אבל רק על הנייר

בשנים האחרונות צצים עוד ועוד מיוזיקלס חדשים על כל במה ישראלית. נדמה שלא היתה פריחה כזאת מאז שנות השישים, כשגיורא גודיק הפיק שרשרת של מחזמרים (רובם מתורגמים) בתאטרון אלהמברה ביפו. בקולנוע הישראלי, לעומת זאת, אין מסורת מוזיקלית של ממש, ובין "קזבלן" מ-1973 ל"העיר הזאת" מ-2023 נוצרו כאן רק סרטים בודדים שבהם אנשים שרים (ולפעמים רוקדים) במקום לדבר. אם איני טועה כולם היו מבוססים על מיוזיקלס בימתיים. על רקע זה, "המנצחים", סרטו הראשון של אלירן פלד, הוא כמעט חסר תקדים, בהיותו מחזמר במלוא מובן המלה שנכתב הישר למסך הגדול. לא רק זאת, מדובר ביצירה שאפתנית, שמנסה לבחון רבדים כאובים ומוכחשים של ההיסטוריה הישראלית ולשלב אותם במארג ציטוטים ממיוזיקלס, מהוליווד ועד ז'ק דמי. כמה חבל שהפסטיש הזה כושל כמעט לכל אורך הדרך.

>> כל הכוכבים בהוליווד לא יכולים להציל את הסרט הזה מכישלון

זה דווקא מתחיל יפה עם אודישן בשחור לבן של נטע אגמון (יעל שטולמן בבכורתה הקולנועית) ששרה למצלמה את "פרח הלילך", שיר האהבה והאבל שכתבו אורי אסף ונורית הירש הצעירים. השיר מאויר בתצלומים ישנים של ילדים בקיבוץ ויוצר אווירה נוסטלגית נוגה. בתום כותרות הפתיחה הסרט חותך לחגיגת יום העצמאות במאי 1967 בקיבוץ נצר סירני, ומתמקד בשני זוגות חברים שמדברים בעברית של היום. שלמה (ידין גלמן מ"תמונת הניצחון") ויעל (עמית פרקש מ"מועדון החנונים: הסרט") כועסים על נטע ועמוס (דניאל ליטמן מ"תאג"ד") משום שכמו חדווה ושלומיק הם עוזבים את הקיבוץ ועוברים לתל אביב, בעקבות חלומה של נטע להפוך לשחקנית תאטרון.

שלושה שבועות אחרי כן, על רקע דיווחים על תקיפה אפשרית של מדינות ערב, צעירי הקיבוץ חופרים שוחות ושרים במקהלה את שיר הפתיחה של "עלובי החיים". כלומר, הם שרים שיר מאוד דומה עם מילים שונות: "בא סוף, הסוף קרב, והאויב עומד בפתח, הוא כבר לא אורב". משום שהשיר נשמע כל כך מוכר, הוא סוחף את הצופים בקלות. בהמשך יש עוד כ-13 שירים מקוריים (פרי עטם של רן שם טוב, בן זיידמן ודניאל מרקוביץ'), שחלקם הם מחוות רשמיות לסצנות מוכרות ממיוזיקלס קלאסיים. המנהג לצטט סרטים אהובים, שהתחיל בשנות השישים בגל החדש הצרפתי ושב לאופנה עם טרנטינו, הפך למעין רפלקס קולנועי שלא פעם אינו מצדיק את עצמו. אוסף המחוות ב"המנצחים", אינו תואם את ההוויה הישראלית, ופוגם בגיבוש הדרמה של הזוג הצעיר. אם הייתה כאן כוונה לייצר ניגוד אירוני בין פנטזיה הוליוודית למציאות המרה, זה לא עובד, כי הכל נראה ונשמע חובבני מדי.

בסצנה בבית קפה, כשעמוס שר לנטע שהוא עומד לצאת לקרב, השניים מצולמים כמו בסצנה המקבילה ב"מטריות שרבורג" (הסרט שנתן השראה ל"לה לה לנד" שאליו נגיע עוד מעט), מה שבעיקר מזכיר כמה שהשיר במחזמר הצרפתי כל כך הרבה יותר יפה. בית הקפה נמצא לכאורה בתל אביב, שלפי הדיווחים צולמה בקייב. אך הסט האוקראיני שהואר בצבעי וורוד וזהוב (עם התאמה בין צבע השמלה לצבע המכונית ולצבעי הפוסטר של "העלמות מרושפור" שתלוי בבית הקולנוע) אינו דומה בשום צורה לתל אביב, גם לא זו של 1967. המלאכותיות של הסט עשויה להיות מכוונת, אבל כשפונים לכיוון הזה העיצוב והתאורה צריכים להיות מושלמים, כמו, למשל, ב"ניו יורק, ניו יורק" של מרטין סקורסזה. ל"המנצחים" אין תקציב הוליוודי, ולא פעם התפאורה מזכירה את ההפקות ישנות של הטלוויזיה הלימודית. אפשר היה להפוך את דלות ההפקה לערך, לדימוי של ישראליות, אך במקום זאת נראה שהבמאי עובד נגד התקציב המוגבל שבידיו, והסרט נופל בין הקוליסות.

כמו שכבר כתבו לפני, הקו הדרמטי המרכזי מזכיר את המיוזיקל הבולט של השנים האחרונות – "לה לה לנד". כמו מיה בסרט ההוא, נטע רוצה להיות שחקנית והולכת לאודישנים. למורה עמוס, לעומת זאת, אין שאיפות גדולות והוא הולך בעקבות נטע (בהתאם, ליטמן שר לא מספיק טוב בשביל מחזמר, וזה פוגם בדואטים שלהם). הדרמה שלו מתחילה כשהוא חוזר ממלחמת ששת הימים עם הלם קרב לא מאובחן. בזמן שנטע מקבלת תפקיד ראשי במחזמר של גיורא גודיק והופכת לכוכבת בין לילה, הוא הולך ומתפרק. הקושי של עמוס, שנועד להיות הגרעין הדרמתי והאמירה המרכזית של הסרט, מאויר בקווים עבים מדי ואינו חודר עמוק. במקביל, הסיפור הצפוי של הזוג השני מקבל פחות תשומת לב, אך גם את אחד השירים היותר יפים בסרט – "מעולם לא היית כאן" בביצועה של פרקש, שאף יצא כסינגל.

גודיק, שזכה למעמד מיתולוגי במקומותינו כמי שברא ביפו ברודוויי בזעיר אנפין, אמור לספק לסרט את הרובד הנוסטלגי/אירוני של ניתוק מהמציאות, שמתחבר לאופוריית הניצחון שבכותרת. זה מתבטא בשיר המוקדש לנשות ישראל – ווריאציה על "Beautiful Girls" מתוך "שיר אשיר בגשם" – המנגיד רקדניות בשמלות סטייל שנות העשרים עם חיילת במדים ועם גולדה. הרעיון מוצלח, אבל הביצוע כושל. דור הררי (המייצג את מייק בורשטיין) מרשים יותר בסצנה קודמת שבה הוא רוקד סטפס במדי צנחן.

בתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים רק קולות בודדים העזו לדקור את בלון האופוריה (המיוצגת בסרט ב"איזה גבר אני" – שיר/ריקוד מוצלח בסגנון בוליוודי). הבולט שבהם היה חנוך לוין, שמוזמן לסיים את הסרט. כפי שנראה ב"המנצחים", החזרה הגנרלית של מחזהו הראשון – הקברט הסאטירי "את ואני והמלחמה הבאה" – נערכה בקיבוץ נצר סירני. זה מאותם פרטי טריוויה שמרכיבים את "הבלתי חשובים", הסדרה התיעודית הנהדרת שיצר אלירן פלד עבור כאן. אך בעוד בסדרה המשועשעת-נוסטלגית הוא איתר את הטון המושלם להעלאת הסיפורים הארץ ישראליים הישנים, בסרט הוא לא מצא את ידיו ורגליו. ההנגדה של גודיק ולוין, שייצרו סוגים שונים מאוד של תאטרון מוזיקלי, היא רעיון יפה על הנייר, אך על המסך הוא אינו מבשיל (שוב בשל בעיות ביצוע). ובכל זאת, "המנצחים" משאיר אותנו עם שיר יפה וכואב מתוך ההצגה (לחן: ערן דינור), שמחדד את העובדה שאף אחד מהשירים שנכתבו לסרט אינו משתווה אליו.
2 כוכבים
בימוי: אלירן פלד. עם יעל שטולמן, דניאל ליטמן, עמית פרקש, ידין גלמן, יואב רוטמן. ישראל 2024, 116 דק'