"אני מכיר אותך, נכון?". לא זיהיתי אותו. לפעמים הזיכרון שלי אוהב לעשות לי דווקא. חשבתי לאלתר איזה "מה קורה, אחי", למשוך זמן, אולי הוא ישלים את החסר – אבל בסוף יצא לי רק "אהה… אני לא זוכר". "לא, אני מכיר אותך," הוא אמר. "ראיתי אותך מופיע פעם". בבת אחת המבוכה התחלפה בגאווה. מישהו מזהה אותי, זוכר אותי. "כן, כן", הוא המשיך, "הופעת בפולי, עם יונתן גרובר". כשאתה אמן מתחיל, כל פירור עבש של תשומת לב מרגיש כמו כוכב מישלן. "איזה טוב הוא! קורע מצחוק, אני מת על הסרטונים שלו, אני עוקב אחריו בפייסבוק ובאינסטגרם, ואני מת לראות אותו מופיע מתישהו, תגיד, אתה מכיר אותו?". ואני כן, כלומר, אני מכיר אותו, אבל הוא – למה שהוא יכיר אותי?
>>

"יפה מאוד! וכמה יהושע קיבל?", אמא שלי עמדה בסלון ושאלה. הייתי בתיכון והגעתי הביתה עם ציון במתמטיקה, עבדתי קשה, למדתי כל הלילה, זה היה חומר שהסתבכתי איתו, משוואות ריבועיות עם פרמטרים או משהו מי זוכר היום. קיבלתי 89… "מאה אמא, הוא קיבל מאה". זו הייתה השאלה הקבועה של אמא שלי בכל פעם שחזרתי הביתה עם ציון במבחן או תעודה. הייתי תלמיד טוב, אבל יוש היה… מצוין. חלומה של כל אם פולנייה.

למדנו לחיות עם הקול המטריד הזה שאומר לנו שאנחנו לא מספיק טובים. לפעמים הוא רק מתסכל, לפעמים הוא ממש משתק, ולפעמים הוא נשמע כל כך הגיוני, שכמעט אי אפשר להתווכח איתו. הרי תמיד יש מישהו אחר – מוכשר יותר, מוצלח יותר, ופשוט טוב יותר מאיתנו. ואם יש אותו, אז מה הטעם בכלל לנסות?

מתוך המקום הזה נולדו לורה וננסי. לורה היא הבת המושלמת – זו שטובה בהכל, מקבלת מאמא שלה את כל האהבה וההערכה, נראית כמו מישהי שהכל בא לה בקלות. ומולה ננסי, אחותה, שנשארת בצל ומרגישה שהיא תמיד תהיה הגרסה הפחות מוצלחת, הפחות אהובה, הפחות נכונה. אבל הסיפור של המחזמר שלנו לא באמת שייך ללורה. הוא שייך לננסי. לזו שמסתכלת על אחותה ורוצה להיות כמוה, בלי להבין שכל ניסיון כזה רק מרחיק אותה מעצמה. כי כל עוד היא עסוקה בלמדוד את עצמה מול לורה, היא לא מצליחה לשמוע את הקול המוזר שלה, זה שלא דומה לאף אחד אחר.

וכאן נכנסים לתמונה כוכבי הרוק הגדולים ביותר בכל הזמנים. קודם כל, כי איזה כיף זה להחזיר את אלביס פרסלי, מייקל ג'קסון, פרדי מרקורי או ג'ון לנון לבמה? וגם כי לכל אחד מהם היה קול ייחודי שאי אפשר לבלבל עם אף אחד אחר. ודווקא הם, האנשים שכל כך קל ללכת לאיבוד בצילם, צריכים את ננסי ואת הקסם המיוחד שלה, ודווקא הם עוזרים לה להבין שהיא לא יכולה להיות לורה, וגם לא צריכה. אם היא רק תרשה לעצמה, היא תגלה את הקול המוזר שלה.

בתוך העולם המופרע שנוצר לנו בכתיבת המחזמר, ננסי היא לכאורה השפויה היחידה. אולי כי היא בעצם אנחנו, והיא עוברת את המסע שאנחנו היינו רוצים לעבור. מסע שבסיומו נאמין בעצמנו כמו שהיא מאמינה בעצמה. האם הגענו לשם? ממש לא, אבל מצד שני, כוכבי הרוק הגדולים בכל הזמנים לא בדיוק התכנסו כדי להגיד לנו שאנחנו מיוחדים. אחרי הכל, אנחנו אולי מכירים אותם, אבל הם לא מכירים אותנו. עדיין.
ההופעה הבאה של "איפה לורה?" תתקיים ב-10.5 במרכז אניס (פעמונית 9, ת"א).לפרטים נוספים וכרטיסים

• יוצרים כותבים
• מחזמר
• תיאטרון
• מרכז תרבות אניס

נהוג לומר שמחזמר הוא ז'אנר אסקפיסטי. לרוב זה נכון. "קברט" מתייחד בכך שהוא הופך את האסקפיזם לתמה המרכזית שלו. כשבפתיחת הערב המנחה שר "וילקומן" ואומר לנוכחים "את הצרות תשאירו בחוץ" זאת אמירה אירונית, כי הבחוץ המדובר הוא ברלין של שנות השלושים, ובמהלך המחזה הנאציזם הגואה בחוץ חודר בהדרגה פנימה.
>>

לפני שלושה שבועות ראיתי את "קברט" בלונדון. זאת הפקה עתירת פרסים שנודעה בגישתה האימרסיבית, ורצה שם בהצלחה מאז 2021. בניין התאטרון כולו הומר למועדון הקיט קאט, והחוויה מתחילה כבר ברגע הכניסה מהרחוב. ההצגה עצמה מועלית על במה עגולה, שורות המושבים הראשונות הוחלפו בשולחנות ובכיסאות, והקהל יושב מסביב (כמו התזמורת). כשנכנסתי לאולם 1 בקאמרי, וראיתי את הבמה העגולה עם השולחנות והכיסאות מסביב, חששתי שיש כאן העתקה – אך מהר מאוד הבנתי שפרט לרעיון האימרסיבי, מדובר בשתי הפקות שונות לחלוטין.

ההפקה הלונדונית כמעט נטולת תפאורה ויש בה משהו נזירי, לא במובן המיני, כמובן. ההפקה התל אביבית, לעומת זאת, מרהיבה עד מאוד, עשירה באביזרים וברעיונות, ומסתיימת בדימוי של העתיד הנורא המצפה ליהודים. עם זאת, אף שבלונדון אין אסירים במדי פסים ואף אחד על הבמה לא מצדיע במועל יד, תחושת האימה מחדירת הנאציזם לנשמות של בני האדם חזקה הרבה יותר.

המחזה מאת ג'ו מאסטרוף, עם שירים בלתי נשכחים של ג'ון קנדר ופרד אב, מספר על קליף בראדשו, סופר אמריקאי חובב גברים (נדב נייטס בקאמרי), שמגיע לברלין. הוא משתכן בחדר בפנסיון של פרויליין שניידר, מלמד אנגלית את המבריח הידידותי ארנסט לודוויג, ומנהל מערכת יחסים עם הזמרת האנגליה סאלי בולס, שמופיעה במועדון הקיט קאט. סאלי הנאיבית, דיווה בעיני עצמה, מתכחשת בעקשנות למה שקורה סביבה, בעוד המנחה במועדון מכתיב את הטון ההדוניסטי, שהולך וצובר רובד אנטישמי.

הבעיה העיקרית של המחזמר, שחוזר לבמות בארץ ובעולם מדי כמה שנים, היא העיבוד הקולנועי המופתי של בוב פוסי מ-1972, עם ליזה מינלי המופלאה בתפקיד שזיכה אותה באוסקר. צילם של הסרט, של מינלי, ושל הופעתו האייקונית של ג'ואל גריי כמנחה, מהלך מעל כל הפקה בימתית. בהקשר זה, אחת הבחירות העזות של ההפקה הלונדונית היא ההנחיה שמקבלת כל שחקנית שמגלמת את סאלי, לשיר את "קברט" באופן שונה לחלוטין מההגשה העולצת והמפלרטטת של מינלי. רגע לפני הסוף המצמרר, שבו אנשים בחליפות אפורות הולכים במעגל כמו זומבים, סאלי הלונדונית שרה/זועקת את השיר באופן כזה, שהמילים האסקפיסטיות מקבלות משמעות דרמטית של הדחקה אקטיבית של המציאות האיומה.

בקאמרי ראיתי את חני פירסטנברג בתפקיד סאלי (בערבים אחרים מופיעה ליהי טולדנו). ממקום מושבי בשורה ה-15 לא הפריע לי שבגיל 46 היא מבוגרת מדי לתפקיד. מה שכן הפריע היה התחושה שהשחקנית החיננית והמאוד מוכשרת הזאת משחקת לשורות האחרונות – היא שרה טוב, אך הופעתה היתה מודגשת מדי בעיני. רן דנקר הגיש הופעה מדויקת יותר בתפקיד המנחה השטני, והגיע לשיא לקראת הסוף בביצוע עוצמתי של "לא אכפת לי", תוך כדי שהוא מטפס על המושבים באולם.

הזמרת הכי טובה על הבמה היתה כנרת לימוני, שהרשימה בתפקיד העסיסי של הזונה החצופה העלמה קוסט, ששובה את ליבנו לפני שהיא חושפת את שיניה האנטישמיות. והילד רום צרניאק קיבל מחיאות כפיים סוערות כששר בקול מתוק את "עולם המחר שלי" תוך כדי שהוא חוצה את הבמה (בלונדון השיר דמוי ההמנון הנאצי בוצע על ידי המנחה, וזה עבד פחות טוב, בעיקר על רקע הסצנה הבלתי נשכחת מהסרט).

אבל התפקיד הכי מרגש הוא זה של פרויליין שניידר, שמוצאת אהבה בגילה המתקדם, ואז נאלצת לוותר עליה כי בעל חנות הפירות מר שולץ הוא יהודי (עלילת משנה שנחתכה מהסרט). לא היה תו מזויף אחד בהופעתה הנפלאה של לאורה ריבלין, ובגיל 81 היא גם שרה בעוצמה מפתיעה. באחד הרגעים היפים ביותר בהצגה, מר שולץ (עמי ויינברג בהופעה סימפטית) נותן לה אננס, ו"שיר האננס" מתפתח לפנטזיה שלמה – רקדנים עם נוצות צהובות וירוקות מקיפים את בני הזוג ומייצרים דימוי של אננס שעוטף את האוהבים הזקנים, רגע לפני שהחלום הרומנטי יתפוגג.

רוצה לומר, הכוכב האמיתי של ההפקה הוא הבמאי גלעד קמחי, שעשה נפלאות גם עם "מלאכים באמריקה" . נראה שהראש של המנהל האומנותי של תאטרון הקאמרי מתפוצץ מרעיונות, רבים מהם נהדרים. שניים לדוגמה – סאלי מבצעת את "מיין הר" תוך כדי שהיא רוכבת על חבורת גברים כמו דומינטריקס בסצנת BDSM, והמנחה הופך להר אדם כשהוא מבצע את "על כספו סובב העולם" (התרגום המשובח הוא של אלי ביז'אווי). גם דימוי הנדנדה המטלטלת מעל הקהל (בדומה למה שנראה בהפקה של "יולנטה" באופרה הישראלית בחודש שעבר) הוא הברקה. אבל לפעמים נדמה היה שהנטייה של קמחי לספקטקל גוברת על הגיבוש הדרמטי.

לא מעט סצנות מתרחשות לצד הבמה, בחזית של שורת דלתות שמייצגות את החדרים בפנסיון, או, לחילופין, את חדרי ההלבשה בקברט. זה רעיון יפה (את התפאורה עיצב ערן עצמון), אבל זה הרחיק את ההתרחשות מרוב הצופים באולם, והריחוק פגם בפונטציאל הדרמטי. בסך הכל מדובר בהפקה עתירת המצאות ויוצאת דופן בעוצמתה החזותית, שרבים ודאי ימצאו שהיא מלהיבה יותר מהלהיט הלונדוני. בשתי ההפקות התזמורת מנגנת צלילים צורמים בסיום. בתל אביב הם אפילו מזייפים בכוונה. ואז מגיעים התופים הבלתי נשכחים שמסיימים גם את הסרט, ומשאירים אותנו עם מועקה בלב.
לפרטים נוספים על ההצגה ורכישת כרטיסים

• ביקורת הופעה
• תיאטרון
• קאמרי
• מחזמר