"שתיקה רועמת": כשמחאת תיכוניסטים מעוררת מהומת אלוהים

סרטים שמגיעים אלינו מגרמניה לרוב מתייחסים לאחת משתי תקופות היסטוריות: מלחמת העולם השנייה ("הנפילה", "טרנזיט") או השנים שאחריה, כשגרמניה היתה חצויה ואנשים בעלי חשיבה חופשית מצאו עצמם מדוכאים, בעיקר בצד המזרחי ("ברברה", "חיים של אחרים"). מובן שעושים שם גם סרטים שאין בהם הדים של שואה, כמו "טוני ארדמן", אבל די נדיר שהם מעניינים מישהו מחוץ לגרמניה, על אחת כמה וכמה בישראל. "האמת של פריץ באואר", סרטו הקודם של לארס קראומה שהוצג בארץ, סיפר על התובע הכללי הגרמני שנאבק להביא את אדולף אייכמן למשפט וגייס לשם כך את המוסד. גם ב"שתיקה רועמת", שנראה פחות כמו דרמת טלוויזיה, הוא מביא למסך סיפור שמקורו במציאות, אך הפעם הוא דחק אותו לתוך תבניות עלילתיות בדיוניות.

ב-1956 פרץ בהונגריה מרד נגד צבא הכיבוש הסובייטי. הוא נמשך רק 19 יום, אך נתפס כאיום הרציני הראשון על השליטה הסובייטית במזרח אירופה. בגרמניה המזרחית משתיקים את הידיעות על האירועים הדרמתיים, אבל שני תלמידי כתה י"ב מסטלינסטאדט חומקים למערב ברלין (החומה טרם נבנתה) כדי לראות את סרט ההרפתקאות הארוטי "ליאן, אלת הג'ונגל", ונחשפים ליומן חדשות שבו המורדים מוצגים כגיבורים. בשובם לבית הספר תאו וקורט סוחפים את חבריהם לכיתה להשתתף במחאה שקטה לאות הזדהות עם ההונגרים. הרעיון – לשתוק במשך שתי דקות מתחילת השיעור ולא לענות לשאלות המורה. אילו רק היה האחרון בולע את העלבון וממשיך בשיעור, הכל היה נגמר כאן. אבל המורה רץ למנהל, המנהל (דווקא סימפטי ורוצה בטובת התלמידים) נאלץ לפנות למשרד החינוך, ומפקחת מגיעה לבית הספר לחשוף את הדיסידנטים המסוכנים.

זאת נקודת המוצא לדרמה סוערת שמעמתת תלמידים עם חבריהם, עם הוריהם, עם הממסד וכמובן עם ערכיהם שלהם. מבחינות רבות זה סרט התבגרות במסורת "ללכת שבי אחריו", אבל העבר הנאצי וההווה הקומוניסטי מרבדים את הקונפליקטים, וטוב ורע אינם מובחנים זה מזה בקלות. קורט והוריו, למשל, מצדיקים את נסיעתו למערב ברלין בכך שהלך להניח פרחים על קבר סבו, שהיה קצין אס.אס. מנגד, התלמיד אריק (ג'ונס דסלר היפיוף בהופעה אינטנסיבית) מתנגד למחאה מתוך אמונה שלמה בקומוניזם אך לא רוצה לבגוד בחבריו, ולכן דווקא הוא הולך ומסתבך. הדרמה של הצעירים מופקדת בידי קאסט אטרקטיבי, של נערים בעיקר, כשהתפקיד היותר מורכב ניתן ללאונרד שייכר כתיאו. בעוד קורט מסור לרעיון, תאו מורד רק כשזה מגניב, אך כשהעניינים מסתבכים הוא מחפש דרך החוצה.

יש אלמנטים פחות משכנעים, בהם דמות של הומו זקן (מיכאל גוויסדק הזכור מ"להתראות לנין!"), שאליו הולכים הצעירים להקשיב לשידורי רדיו אסורים ולהצטייד באמרי שפר על מחשבה חופשית; החברה האקטיביסטית של תאו שנמשכת לקורט הלוחמני היא כבר תולדה של תבנית מלודרמתית הפוגמת באותנטיות של הסיפור; והסצנות בכנסייה שנזרתה עליהן סמליות יתרה. הסרט מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של דיטריך גרצקה ואיני יודעת אם המלודרמה מגיעה משם או שנוספה בעיבוד במטרה להפוך את הסרט למסחרי יותר. בתצלום המקורי של גיבורי הסיפור ששולב בכותרות הסיום נראית רק תלמידה אחת בקרב חבורת בנים.

הרעיון ששתיקה קצרה בחדר הכיתה יכולה להיות כל כך מאיימת למערכת מפותח היטב ומותיר רושם מהדהד. דווקא הכניעה לתבניות פוגמת בכוחו של הסרט העוסק באנשים שמרדו בתבנית מוכתבת. "שתיקה רועמת" הוא סרט טוב שהיה יכול להיות יותר טוב.

סרט על: מחאה שקטה של תלמידי י"ב בגרמניה המזרחית ב-1956 מחוללת מהומה

ללכת? כן. המקרה מעניין והשחקנים הצעירים סימפטיים