"אד אסטרה": בראד פיט מצוין, כל מה שמסביב פשוט גרוע

"האם יש חיים אינטליגנטיים בחלל החיצון?" שואל פוסטר שתלוי בחללית. "כן, כן, כן", משורבטת תשובה בכתב יד. חבל שקשה לאתר חיים שכאלה בסרט עצמו. "אד אסטרה" (אל הכוכבים בלטינית) הוא סרט יומרני מאוד שמנסה להעניק משמעות קוסמית לחיפוש של בן אחר אביו האבוד. אבל בדרכו אל המשמעות, סרט החלל חמור הסבר הזה דילג על דברים בסיסיים כמו הגיון אנושי, אמינות עלילתית, התכנות מדעית ועוד מיני זוטות. התוצאה היא קשקוש מקושקש, גם אם מוגש בקצב איטי ובסגנון מהורהר. פה ושם הסרט מרהיב ויזואלית.

זה דווקא מתחיל נהדר. בעתיד הקרוב, האסטרונאוט בראד פיט עובד על אנטנה מרקיעת שחקים, כשסערה חשמלית תוקפת אותה והוא נופל מטה מטה. זאת סצנה מהממת שמייצרת הבטחה לאקשן חללי משובח, עם מגע של חיווי סמלי על הקיום האנושי. אמנם הווייס אובר של האסטרונאוט נשמע קצת מיותר, אבל אנחנו עדיין לא יודעים עד כמה נוכח וקלישאתי הוא יהיה בהמשך.

אנחנו מבינים שפיט הוא אסטרונאוט מושלם עם דופק לב יציב, שהקריב למען החלל את חייו האישיים – כלומר את ליב טיילר שמופיעה פה ושם בחלקיקי פלשבקים, רובם אילמים, כעוד דימוי נשי חלומי ולא מפותח (הטריילר יוצר רושם מטעה שיש לה תפקיד מרכזי בסרט). אביו, האסטרונאוט המיתולוגי טומי לי ג'ונס, נעלם בחלל לפני שנים רבות, אלא שעכשיו מתברר שהוא חי וקיים ומשום מה מייצר את הסערה שמאיימת להחריב את היקום המוכר לנו. פיט נשלח למאדים לנסות לעצור אותו ומכאן והלאה העלילה הופכת לשילוב לא מגובש ולא משכנע של עלילות של סרטים נערצים כמו "אפוקליפסה עכשיו", "הניצוץ", "קונטקט" וכמובן "אודיסאה בחלל". הבמאי ג'יימס גריי תמיד היה חקיין סוג ב', אבל נחזור לכך בהמשך.

בתחילת המסע החללי יש כמה סצנות אקשן אפקטיביות בפני עצמן, אך לגמרי לא מוצדקות בהקשר של העולם של הסרט. על הירח, למשל, פיט נתקל בפיראטים שלא ברור מה הם רוצים ומה יוצא להם מלתקוף את רכבו. כתוצאה מהסצנה הזאת דונלד סאת'רלנד מוצא מכלל פעולה, אבל מלכתחילה לא ברור בשביל מה הוא היה שם. אחר כך יש סדרה של סצנות שבהן כל הנוכחים – בהם אסטרונאוטים, מדענים ושאר אנשים שאמורים להיות אינטליגנטים – מתנהגים באופן טיפשי לגמרי.

הדבר הכי עקבי בסרט הוא הווייס אובר השטחי של הגיבור, שמנסח עוד ועוד קלישאות של ספרי פסיכוסופיה להדיוטות. מרשים איך בתוך כל זה פיט, שגם הפיק את הסרט, מצליח לעצב הופעה מסורה וחשופה מבחינה רגשית. נדמה שעבורו הסרט הוא מעין טיפול עצמי שבאמצעותו הוא בוחן, אולי, את חייו אחרי האלכוהוליזם והפרידה מזוגתו.

 

המפגש הצפוי עם האב האבוד הוא משיאי השפל של הסרט. לא רק שאנחנו לא מקבלים תשובות לכלום, גם השאלות לא מעניינות. ואפילו האב, שמתואר כמי שדעתו נטרפה עליו ולכן הוא היחיד בסרט שהיינו מצפים שיתנהג באופן לא הגיוני, מתנהג באופן לא משכנע ביחס לדמותו. בשלב הזה גם קטעי האקשן מבוימים לא טוב ומעוררים געגועים עזים ל"כוח משיכה".

לבמאי גריי אף פעם לא חסרה יומרה. היא בלטה בסרטיו הניו יורקיים המוקדמים "אודסה הקטנה" ו"רחובות מושחתים", שבהם חיקה באופן לא משכנע במאים טובים ממנו. למרות כשלון סרטו האחרון, "העיר האבודה Z", שגם הוא תיאר מסע גברי אובססיבי במרחב לא מוכר, הפעם הוא זכה לעבוד עם תקציב מוגדל ועם כוכב מוגדל, וזה מעצים את היומרה הריקה שבלב היומרה. רבים מהמבקרים שראו את הסרט בפסטיבל ונציה דווקא אהבו. אין לי מושג אמיתי למה.

ציון: 2/5
סרט על: בעתיד הקרוב אסטרונאוט יוצא לחלל לחפש את אביו האבוד
ללכת? לא. סרט חלל חלול ומנופח מחשיבות עצמית

Ad Astra בימוי: ג'יימס גריי. עם בראד פיט, טומי לי ג'ונס, דונלד סתרלנד, ליב טיילר. ארה"ב 2019, 122 דק'