"צורת המים" הוא מפלצת מופלאה בעולם אכזר

השם החידתי "צורת המים" הזכיר לי טקסט קצר של הסוריאליסט הצרפתי אנרי מישו, שמציע הסבר אפשרי לתופעה: "ראיתי מים שנמנעים מלזרום. כשהתרגלו המים היטב, כשהמים מימיך הם, אין הם נשפכים, אפילו נשבר הכד לארבעה שברים. הם פשוט ממתינים עד שיתנו להם כד אחר… המים, כמובן, חייבים להיות מימיך. ולא מים מלפני חמש דקות, מים טריים שזה עתה הבאת. הללו יזרמו להם מיד. מה יעצור בעדם?" (מתוך "בארץ המגיה" בתרגומה של אילנה המרמן).

גם בסרטו של גיירמו דל טורו צורת המים קשורה בתחושת שייכות ונאמנות, רק שהדימוי הפוך – אהבה גדולה היא כמו מים שעוטפים את האוהבים. צריך רק לדעת איך לנשום בתוכם. אני לא יודעת איזו השראה פיוטית שרתה על דל טורו כשכתב וביים את היצירה המופלאה הזו. שום דבר שיצר עד היום – "המבוך של פאן", "קרימזון פיק" – לא נגע בי כה עמוק, כנראה משום שלא הייתה בהם העדנה שיש בסרט הזה, עם זאת שיש בו גם ציניות, אלימות קשה (ואוננות). זה סרט אידיוסינקרטי ובלתי ניתן לצמצום ז'אנרי, והתעטפתי בתוכו כבר בדקות הראשונות, כשקלטתי משהו לגבי הווייתה של הגיבורה. המרקם המיוחד שלו דחוס בסרטים הוליוודיים ישנים, שמשודים בטלוויזיה ומוקרנים בבית הקולנוע הכושל שמעליו מתגוררת הגיבורה. אבל זה אינו תבלין מתחנף – המבט שלו על הסרטים האלה אינו נוסטלגי וגם לא אירוני, אלא ביטוי לכמיהות הכמוסות של אנשים, שכולם נאלצים להסתתר בצורה כזו או אחרת.

אלייזה (סאלי הוקינס) אילמת מינקות. במקום עבודתה כמנקה במתקן מחקר סודי של הצבא – שמעוצב כמו הלבירינת של המינוטאור – חברתה זלדה (אוקטביה ספנסר) מדברת במקומה, בעיקר על הבעל המתסכל שלה. השכן שלה ג'יילס (ריצ'ארד ג'נקינס), הומו זקן ובודד שמצייר פרסומות לפרנסתו, משמש גם כמספר של הסרט, המתרחש בימי המלחמה הקרה של שנות השישים. באקספוזיציה יש דמיון מסוים ל"אמלי" של ז'אן פייר ז'נה, אבל באגדה המתקתקה ההיא הצבע הבולט היה אדום, ואילו כאן הגוון השולט הוא ירוק רעל – כמו זה של הפאי הבלתי אכיל בקונדיטוריה – המגונן על הסרט מפני קיטש. כשלמתקן מובא יצור אמפיבי שנלכד בנהר בדרום אמריקה, אלייזה נקשרת אליו ממבט ראשון. שני אנשים נוספים מגלים בו עניין – הקולונל סטריקלנד (מייקל שאנון), שהוא המפלצת האמיתית של הסרט, והמדען בוב הופסטטלר (מייקל סטולברג). בוב וג'יילס נמצאים לכאורה בשולי העלילה, אך הם הדמויות המורכבות והמפתיעות ביותר בסרט, והם אחראים על כמה מרגעיו המרגשים ביותר.

הדימוי של אשה דוממת – כמו אדה גיבורת "הפסנתר" או אריאל מ"בת הים הקטנה" – נושא לרוב משמעות סמלית של אישה שקולה נלקח ממנה (על ידי חברה פטריארכלית). לא זה המקרה כאן. האילמות היא שמחברת בין אלייזה לאיש האמפיבי, הופכת אותה למאזינה טובה, ומאתגרת את הקולונל הסדיסט שרוצה להוציא ממנה צעקה. אבל בתוך תוכה היא שרה, ולרגע הסרט הופך למחזמר בשחור לבן (שמסמן את פדרו אלמודובר בתור מקור השראה). ההישג הגדול של דל טורו הוא המרקם הייחודי שמשלב בטבעיות מוטיבים עלילתיים וסגנוניים שנשאלו ממקורות שלא אמורים להתחבר – סרטי מפלצות מעידן הפרנויה של המלחמה הקרה, סרטי ריגול, קומיקס, מלודרמה, סרטי שוד, המיתולוגיה היוונית וכאמור מיוזיקלס. בעזרת הומור, והמים שנמצאים בכל מקום, הכל מתגבש לאגדה אפלה ועתירת יופי, שיש בה בדידות וכאב, וגם אהבה, ידידות ואמפתיה גדולה. כמו היצור שבמרכזו, הסרט עצמו הוא מפלצת מופלאה בעולם אכזר.

סרט על: במתקן צבאי סודי, אישה אילמת מתאהבת ביצור אמפיבי

ללכת? לרוץ. "צורת המים" זכה ב-13 מועמדויות לאוסקר, וכולן ללא יוצא מהכלל מגיעות לו