כשאת אישה בתעשיית הקולנוע, כל יום בעבודה הוא סרט אימה

אני רוצה להתחיל מהסוף – זה סרט ללא קתרזיס. המחסור הזה מהותי לסגנון שלו ולמסר שלו. זה מסוג הסרטים שאומרים עליהם שלא קורה בהם כלום. אנחנו עוקבים אחר שגרת יומה של עובדת זוטרה במשרד, ומה שקורה (לכאורה) קורה מחוץ למסך, במקום אחר. לגיבורה אין כל יכולת להשפיע על מה שקורה. קריאת התיגר של "עוזרת אישית" על התבנית הנרטיבית המקובלת של סרט הוליוודי מתחברת למסורת ארוכה אך לא מאוד צפופה של קולנוע נשי שזועק בשקט. האירוניה היא שהפעם הזעקה נשמעת מתוך המציאות של תעשיית הקולנוע ההוליוודית, בלי להזכיר שמות.

הסרט מתבונן בניצול מיני במקום העבודה מנקודת מבטה של דמות שולית בסיפורם של המנצל והמנוצלת, אלא שהוא הופך אותם לדמויות שוליות בסיפור שלה. זאת פינה מעניינת לבחון ממנה את השיטה שעבדה היטב כל כך הרבה שנים, ולהבהיר כיצד היא ממשיכה לתפקד גם אחרי כל הפרשיות שהתפוצצו בכותרות העיתונים. בניגוד למקובל בסרטים על עולם הקולנוע, אין כאן אבק כוכבים וגם לא רפרנסים לסרטים. אפילו הפוסטרים על הקירות בלתי מזוהים. פעם אחת פטריק ווילסון עולה במעלית, אבל זה לא התחלה של משהו. זה מעניק לסרט הקלאוסטרופובי הזה מימד כמעט מופשט, עם ניחוח קפקאי. האימה היא שהוא דווקא ריאליסטי מאוד.

ג'יין (ג'וליה גרנר מ"אוזרק") מגיעה למשרד השכם בבוקר, לפני כולם. היא מכינה לעצמה קפה בספל אישי שהוסתר מאחורי ספלים בעלי חזות אחידה, ואוכלת דגני בוקר שהצבעוניות שלהם בולטת על רקע המרחב האפרורי. היא עובדת חדשה יחסית ונראה שלא יצרה קשרים חברתיים עם הקולגות, כולם גברים שמתייחסים אליה בפטרונות מסוימת, גם כשהם מציעים עזרה. בהדרגה אנחנו מבינים שזאת חברה להפקת סרטים הממוקמת במנהטן, ואפשר לנחש שזאת היתה עבודת חלומותיה של ג'יין, שהגיעה לשם עם תואר מאוניברסיטת נורת'ווסטרן היוקרתית שבשיקגו. 

כן, אתם לא מקריפים בכלל כשאתם עומדים ככה מאחורינו. "עוזרת אישית" (צילום: יחסי ציבור)

הבוס הבלתי נראה ונטול השם הוא איש רב כוח שכולם עושים הכל כדי לרצותו, וזה אומר גם לשקר לאשתו הכועסת שמתקשרת שוב ושוב לשאול איפה הוא. ג'יין יושבת בחלל עבודה משותף, ואין לה רגע לעצמה. היא מתאמת פגישות עבור אנשים שחייהם נדמים הרבה יותר מסעירים משלה, מביאה סנדוויצ'ים על פי הזמנה ומנקה אחרי אחרים. כך היא מוצאת עגיל נשכח במקום שבו הוא לא אמור להיות. במהלך היום מגיעים למשרד אנשים שונים, בהם כמה נשים יפות במיוחד, שמחכות עד שג'יין אומרת להן להיכנס לחדרו של היו"ר, שרק קולו נשמע. 

הסרט נפרש על פני יום עבודה אחד, ורובו מתרחש במרחב הסגור של משרדי חברת ההפקה. רק פעמיים ג'יין יוצאת למקום אחר. בפעם הראשונה היא מלווה עובדת חדשה למלון שבו החברה משכנת אותה, ובפעם השנייה היא ניגשת למחלקת משאבי אנוש בבניין נפרד, במטרה לדווח על התרשמותה שצריך לגונן על אותה עובדת חדשה. 

קלסטרופובי, קפקאי וריאליסטי כמו החיים עצמם, בעצם. "עוזרת אישית" (צילום: יחסי ציבור)

כל הפרטים שפוזרו על המסך כחלק מהעיצוב המדוקדק של האווירה במשרד נאספים לדיאלוג בין ג'יין לבין ראש המחלקה (מתיו מקפיידן מ"היורשים") שמקבל את פניה במאור פנים. אפשר לצפות מראש את מהלך השיחה ואת תוצאותיה, ועדיין זאת סצנה מתוחה, כתובה ומשוחקת לעילא, שמחדדת את ההבנה כיצד עובדת חומת ההגנה שסביב הבוס. כשג'יין מתבקשת לברך על כך שהיא לא הטעם שלו ולכן לא תוטרד, חודרת התובנה שבעצם כך גם היא עצמה חווה הטרדה.

"עוזרת אישית" הוא סרטה העלילתי הראשון של הדוקומנטריסטית האוסטרלית קיטי גרין. אפשר אולי לזהות את הרקע המקצועי שלה בתחושה שבסרט מוטמע תחקיר דקדקני. כמו בדרמה בלשית, הכל נמצא בפרטים הקטנים, אבל בעצם כולם יודעים הכל, כך שפתרון התעלומה לא באמת משנה. אמנם צריך מוכנות מסוימת כדי להיענות לגישה של הסרט הזה, אבל אני יכולה להעיד שצפיתי בו פעמיים, ולא השתעממתי לרגע. חוץ מזה, סוף סוף אפשר לצפות בסרט על המסכים הגדולים של סינמטק תל אביב ושל רשת בתי הקולנוע מובילנד, אז מה, לא תלכו?

★★★★4 כוכבים
The Assistant בימוי: קיטי גרין. עם ג'וליה גרנר, מתיו מקפיידן. ארה"ב 2019, 87 דק'