>> לי גילת, תל אביבית אורגינל, היא מהטובות שבתסריטאיות ארצנו ("טהרן", "מנאייכ", "כבודו") וגם יוצרת טלוויזיה מבריקה ("חזי ובניו", "חוליגנים") ובמאית קולנוע שסרטה השני והמעולה (יצירה משותפת עם בת אל מוסרי), "בנות כמונו", זכה בשלושה פרסי אופיר ב-2024 והגיע סוף סוף אל בתי הקולנוע המקומיים. בשבוע שעבר הוא גרם למבקרת הקולנוע שלנו יעל שוב להפציר בקוראים"אל תתנו לסרט מלא החיים הזה לחלוף על פניכם". אז באמת אל.

>> פוטנציאל של יצירתיות ודיסוציאציה בים // העיר של תמרה מובשוביץ
>> כוך קסום להופעות ושביל סודי אל הילדות // העיר של הילל סנדמן
>> מאפה שהוא טיול הביתה ומקום פשוט להיות // העיר של סאמר סלאמה

1. בריכת גורדון

לפעמים נשבר לי ואני אומרת לעצמי שזהו, אני עוזבת את העיר, למרות שנולדתי וגדלתי בה ומבחינתי תל אביב ואני זה לנצח. כנראה שככה זה מונוגמיה ארוכת שנים, את לא תמיד רואה מה יפה וטוב בבן (או בת) אדם שלך ומתעכבת רק על החסרונות. היא יקרה מדי (וואו אבל ממש), מלוכלכת, צפופה ובחלקים גדולים שלה סאחית להחריד. אבל כשאני חושבת על לזוז מפה, בשלב מאד מוקדם של ההתלבטות עולה לי בראש בריכת גורדון ואני נזכרת שאין לי מה לחפש בשום מקום אחר.

אני שוחה בגורדון שלוש או ארבע פעמים בשבוע כבר המון שנים (ברור שגם בחורף), היא החמצן שלי, כדור ההרגעה שלי והנקודה התל אביבית שלי. ההורים שלי שהיו חלק ממה שקראו בשנות השבעים "הבוהמה התל אביבית" שחו בה גם הם, וידעו לספר רכילות מעולה ומעניינת עד היום על ענקי התרבות ששחו בה אז. בריכת גורדון היא באמת הבריכה הכי טובה בעולם, מי מלח צלולים וקרים שבתוכם את יכולה להשאיר את כל הלופים המיותרים והמחשבות הקודרות ששחו לך בראש לפני שנכנסת למים. וזה לא כזה קר! מתרגלים בשניות – באחריות.
אליעזר פרי 14 תל אביב (מרינה תל אביב)

2. הנילוס

עכשיו אני קלישאה של קולנוענית, אבל לא אכפת לי, הנילוס באלנבי הוא המקום היחיד בעיר שאליו אני יכולה לקפוץ לבד אם בא לי בירה ואני יודעת שתמיד אפגוש שם מישהו שאני מכירה, או מישהי שאני לא מכירה, ושתמיד יהיה לי ערב כיפי ומעניין. מורן בעלת הבית מכירה ואוהבת את האנשים שיושבים אצלה ויודעת לייצר אוירה נינוחה ולא מתאמצת. היא תמיד תמצא לך שולחן, גם בערב חמישי, ותמיד תמצא רגע לשבת איתך ולדבר על מה היה ומה יהיה. חודשיים אחרי השביעי באוקטובר קבעתי שם עם חברות, יצאנו פעם ראשונה מהבית, הרגשנו כמו עכברים שיוצאים מהמחילה אל הנקודה האחרונה שבה החיים היו סוג של נורמליים. הזמנו משהו לשתות' והתחלנו את הדרך הארוכה חזרה אל השגרה של לפני המלחמה.
אלנבי 33 תל אביב

3. דיזנגוף סנטר

בעולם תאגידי שבו כל הקניונים בארץ ובעולם נראים נשמעים ומריחים בדיוק אותו דבר, עם אותן רשתות ביגוד גנריות ואותו וייב קפיטליסטי משעמם, דיזנגוף סנטר הוא הקניון היחיד שמנסה וגם מצליח להיות ייחודי, עם חנויות כמו יער הפיות, המציאון, וקול-יו, עם להקות ילדי הסנטר הכעוסים שמבלים שם מבוקר עד לילה, קולנוע לב הנפלא, פרויקטים מגניבים שמפיקים שם וסיורי העטלפים במרתפים של הסנטר.בחנות הנינטנדו בסנטר עובד בחור אחד שכל פעם שאני באה לשם עם הבן שלי הוא נכנס איתו לשיחה ארוכה על צ'יטים במשחקים, ואף אחד לא מאיץ בו לסיים ולהגיע לקופה.

חוץ מזה שהכי כיף ללכת לאיבוד בסנטר, זה משהו שאני מלמדת גם את הילדים שלי לעשות. וסתם שתדעו שעובדי הניקיון שם מועסקים בהעסקה ישירה ושאם אתם עוברים דירה וצריכים ארגזים אתם יכולים לקנות אותם ממש בזול בסנטר ושהעובדים מקבלים את הכסף ישירות כבונוס.

4. כיכר אתרים

אני יודעת זה מפגע, זה מוזר, זה מכוער, יש שם ריח חריף של שתן, עזובה ולכלוך וזה באמת מקום שאמור כבר לעבור מין העולם. אבל מי שגדלה בתל אביב של שנות השמונים זוכרת ימים אחרים, את הבר שהיו יושבים בו תיירים מאירופה, שהיתה תלויה לו בכניסה בובה עצומה של גורילה עם עיניים נוצצות אדומות שהיו נדלקות מידי פעם, את ערבי השירה בציבור עם אפי נצר שהיו מושכים אליהם מאות רבות של אנשים, את הפיצה הכי טובה בעיר שכבר אז חשה את עצמה מטרופולין.

אני יודעת שכיכר אתרים מיועדת להריסה ובמקומו יבנה בטח עוד פרויקט דיור נוצץ שפניו אל העתיד, וזה קצת מבאס אותי כי במרכז העיר כבר אין מקומות שבהם השטח לא מנוהל ומנוצל עד מוות, אין מקומות שמזכירים לנו חלומות גדולים שהפכו לכישלונות מפוארים ואני אוהבת את התזכורת הזאת, את הניסיון שלא הצליח ואת הרצפה המשונה של כיכר אתרים שהלכתי בה כשהייתי ילדה ואני הולכת בה גם היום.

5. קפה סגפרדו // מסעדת מאנטה ריי

שני מקומות אהובים שנסגרים ממש עכשיו, מצטרפים לקפה נחמה וחצי זצ"ל, לג'וז המקורי ביהודה הלוי ולעוד מקומות שהפכו להיות "המקום שלנו", ופתאום נעלמו. העיר משתנה כל הזמן, וזה כנראה בלתי נמנע ואפילו חיובי – העיר לא נחה רגע, דור חדש מגיע אליה שטוף ליבידו וחלומות ובונה מיתולוגיות חדשות במקומות שאני כבר לא מכירה. סגפרדו ומאנטה ריי היו המקומות שלי, הרבה מהתסריטים שכתבתי התחילו בסגפרדו, הרבה מימי השמחה שלי נחגגו במאנטה ריי, ואני עצובה שהם נסגרים ומודה להם על רגעים רבים של אושר.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

המדרכות של תל אביב שהפכו לשדה קרב. האופניים והקורקינטים שדוהרים על המדרכה כאילו היתה של סבא שלהם. יש לי שכנה בת תשעים שלא יוצאת מהבית שלה בלי שאחד הילדים או הנכדים שלה ילווה אותה כי היא מפחדת להידרס. המדרכות של תל אביב הן בשבילי מקור אינסופי של מריבות עם הזולת, הרעה בתנאים ומלחמה שלא נגמרת, הילדים שלי גוררים אותי במבוכה בכל פעם שאני מתחילה לריב עם איזה חרייאט שדוהר על האופניים שלו במדרכות של דיזנגוף, שם זין על אנשים מבוגרים וילדים שהולכים שם, או עם נשים צעירות עם קורקינט מעוצב ומזרון יוגה שמצפצפות לך שתפני את הדרך (הדרך שלך, במדרכה, כן?) כדי שהן יוכלו להמשיך לדהור לחדר הכושר.

אני יודעת שזה עניין של העירייה ושיש בעיה אמיתית עם הכלים החשמליים, אני גם יודעת שהכלים האלה פותרים בעיה אמיתית של התניידות בעיר, אני בעצמי רוכבת על חשמליים, אבל ראבק, קצת להתחשב. אפילו אם אתם נוסעים על המדרכה, תזכרו שאתם אורחים ושלבן אדם מותר לחלום רגע או ללכת לאט ובמתינות עם הילד שלו בלי שתצפצפו לו או תדרסו אותו ותקלקלו לו את המצב רוח.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
פרויקט "דבק" של אגף התרבות של עיריית תל אביב יפו בניצוחו של גיורא יהלום, שהוא אש ותמרות עשן של בן אדם, תל אביבי עם עבר של קיבוצניק עשוי ללא חת, שהמחוייבות האוהבת שלו לתרבות על כל סוגיה וגווניה מרגשת ממש. פרויקט דבק עונה על בעיה שכל מי שעוסק בקולנוע, תאטרון או אופרה מכיר היטב, והיא שהקהל של תרבות "קלאסית" הולך ומזדקן והדור החדש מוצא את מקומו במקומות אחרים ומדיר ממנה את רגליו. הפרויקט העירוני היפה הזה מבקש לחבר קהל צעיר (מאוד) לאופרה, תאטרון וקולנוע. ועושה את זה בענק.

רק בחודש שעבר נמכרו 1,500 כרטיסים לצעירים בלבד לאופרה החדשה "דידו ואניאס" וזה כל כך נפלא ותל אביבי בעיני שבמדינה שבה יש כל הזמן צרות הרבה יותר גדולות ובוערות, יושבים אנשים בעירייה ואשכרה דנים בכובד ראש איך לטפח את הדור הבא של צרכני ואנשי התרבות בישראל.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ממש בחודש שעבר יצא לאור ספר שהוא ספק ספר ילדים, ספק פרק יומן, שהוא גם אגדה אורבנית תל אביבית מאוירת שכתבה חברתי הטובה ואם שני ילדיי, המוזיקאית שילה פרבר. לספר קוראים "לילה טוב ינקלה ריצ'קין" והוא מספר על מוזיקאית תל אביבית בודדה שפוגשת כלב חצי מת שהופך לחבר הכי טוב שלה בעולם. כששילה כתבה את הטיוטה הראשונה עדיין לא היו לנו ילדים, אז הקראתי אותו לאחיינית שלי, שהקשיבה רוב קשב ועם סיומה של הקריאה הרימה אלי עיניים ואמרה לי נחרצות "עוד פעם", והקראתי לה את הספר שוב ושוב ושוב ושוב.

אחרי זה שילה שלחה את הספר להוצאת ספרים מוכרת וקיבלה תשובה ש"הזמרת", היא הגיבורה, לא מתאימה לספר ילדים. המשפט המדויק היה שיש "למתן את דמות הזמרת". הם כמובן טועים: ילדים אוהבים סיפור הכרחי ורגשות עזים, גם חיוביים וגם שליליים, סיפור עז ולא מפולטר, שיש בו אהבה ומוזרות ואובדן ועוד אהבה. וזה בדיוק ינקלה ריצ'קין. ספר נפלא, מקורי, מצחיק ומרגש, שהילדים שלכם יהנו ממנו בטירוף ואתם אפילו יותר.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל ארגון, אדם או מטרה שמבקשים מאיתנו לסתום שניה ולהפסיק לריב. הימים קשים מאוד וכולנו זקוקים למישהו שיהיה אשם במצב אליו הגענו. אז במקום לנסות לבנות משהו ביחד, שיכללנו את כיתבי האישום שלנו אחד נגד השני. כל הדבר הזה של טענות וטענות הנגד נמאס לי טוטאלית ואני ממש מנסה לא לקחת בו חלק. בתוך מציאות מייאשת הניסיון למצוא את נקודות החיבור ולא את נקודות המחלוקת נדמה נאיבי ומטומטם, אבל בעיניי אם כולם יסתמו שניה ויתאפקו מלהאשים מישהו אחר במצב אליו הגענו אולי נצליח למצוא אנרגיות ומשאבים להתחיל לשקם את מה שנהרס פה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבי שלי הוא התסריטאי והקומיקאי אריק שגב, והוא כבר לא צריך שירימו לו, כי הוא כבר חצה את הנהר והמשיך הלאה אחרי מאבק הירואי בשלל מחלות שאיש לא ממש מכיר (והן ממש לא סרטן, בוז). אריק היה הכי תל אביבי שהכרתי, במקור מראשל"צ כמו הטובים שבהם, חכם, ידען וכחן וקוצני, שהתרגש עד דמעות משירים של אלתרמן וארגוב, שנא כמעט הכל אבל אהב את העברית, שהיה מתגנב בלילות לבית העלמין הישן של תל אביב בטרומפלדור כדי לחשוב, שהרים לבדערבי קריאה והגות יפייפים לכבודו של ש"י עגנוןושבאופן כללי היה פשוט מי שהוא, אריק שגב הצעיר מכף רגל ועד ראש ואם לא מתאים לכם אז אחלה, אני לא עובד אצלכם (את זה הוא היה אומר אגב גם לאנשים שהוא כן היה עובד אצלם).

לפני מותו עבדנו יחד על סדרה שלצערי לא הגיעה אל קו הגמר. לסדרה קראו "אנשים מתים", ובאחד הפרקים מישהי שם אומרת לאריק של הסדרה: "לא להיוולד פה זה הכי תל אביב, וגם אתה – אתה לא ממש יפה, אבל אין עוד מישהו שנראה כמוך, אתה די מתפרק אבל איכשהו מחזיק מעמד, אתה מאוד מוכר אבל תמיד יכול להפתיע, אתה מודרני ומיושן בבת אחת. אתה תל אביב, אריק, אתה לא תל אביבי, אתה תל אביב עצמה".

מה יהיה?
יהיה טוב. בעזרת השם ובעזרתנו.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• נשים בקולנוע
• בריכת גורדון
• נילוס
• דיזנגוף סנטר
• כיכר אתרים
• מאנטה ריי
• קורקינטים
• אריק שגב

נקודת הפריצה של קתרין ביגלו הייתה בסרט "מטען הכאב". ראיתי אותו שנה אחרי שיצא, כשהייתי בכיתה ט', ואם יש רגע קולנועי שנשאר איתי עד היום זה הרגע המדהים והמזעזע שבו הפצצה מתפוצצת ורואים את האבנים על אדמת עיראק מתרוממות לאט בהילוך איטי מעל פני האדמה בשל הדף הפיצוץ. רגע שמבהיר את העוצמה שביצירת סרטים. אחר כך הגיע "כוננות עם שחר" שהדגים את היכולת המדהימה של הקולנוע להפוך פעילות ממשלתית-צבאית למשהו מותח, גם כשיודעים את הסוף. הסרט החדש של ביגלו בנטפליקס, "על סף פיצוץ", מציע גישה שונה ובו ביגלו יוצאת מהקופסה אבל עדיין מספקת את הסחורה המצופה ממנה.

הסרט עוקב אחר תרחיש אימים שבו נפתחת מתקפה גרעינית ממקור לא ידוע נגד ארצות הברית. מפה אנחנו עוברים דרך כל השרשרת הפיקודית שצריכה להחליט איך להגיב ומה לעשות בזמן שטיל בליסטי בעל ראש נפץ גרעיני עושה את דרכו אל עבר שיקגו. אנחנו מתחילים מחדר המצב בבית הלבן לפיקוד האסטרטגי של הצבא ומגיע לבסוף לנשיא בכבודו ובעצמו.

הדבר המעניין פה הוא שמדובר בסרט ריאליסטי לחלוטין שעוסק בתרחיש בדיוני, ורבים כבר דאגו לקטול אותו, לקרוא לו "פאן פיקשן מתקופת אובמה" ולבקר את החזרתיות שלו, אלמנט שכבר ראינו בכמה סרטים וסדרות לאחרונה. העניין של החזרתיות בשלב הזה באמת מתחיל להימאס, אבל אני לא בטוח בנוגע לשאלת הרלוונטיות של "על סף פיצוץ", במיוחד עבור הקהל הישראלי שרק לפני שנתיים חווה מתקפת פתע וטבח נורא. מלבד ההבנה שהתחילה מלחמה, הייתה תחושה שלאף אחד אין מושג מה לעזאזל קורה כאן, וזאת בדיוק התחושה שאנחנו מקבלים מצוותי הפיקוד הצבאי והבית הלבן.

אירוע של מתקפה ישירה על ארה"ב הוא אכן אירוע מבהיל שכמו שאנחנו רואים בסרט משפיע על שאר העולם (גם על תל אביב!), אבל הלב של הסרט הוא כמובן אמריקה.שאלת ה"מי עשה את זה?" היא אחת השאלות המרכזיות של הסרט, אבל התשובה לא באמת משנה משהו, כי השיח שביגלו מנסה לקדם הוא לא "מי נגדנו?" אלא "מה ארצות הברית עושה?".

עכשיו בואו נשים את הדברים על השולחן: זוהי לא עבודתה הטובה ביותר של ביגלו. יש לסרט הזה את המגרעות שלו. הוא אכן חזרתי שלא לצורך ועל דיאלוגים מסוימים אפשר היה לוותר, וגם המאניירות של ביגלו – רגעים שבהם המצלמה זזה ועושה זום על משהו שלא קשור לסצנה, תנועה שמייצרת תחושה דוקומנטרית – גורמות לעסק להיראות טיפה מגוחך. ועם זאת, זה אולי הסרט הכי חשוב שלה, ובו היא מנסה להגדרתה לעורר שיח בנושא שנוגע לחייהם של מיליוני אמריקנים.

מעבר לשאלת המוכנות של ארה"ב למלחמה גרעינית, ביגלו משתמשת בסרט הזה כהזמנה לשיחה על מה שארצות הברית עשתה ב-80 השנים האחרונות: הפכה את העולם לבית מלא בדינמיט. זה מתחיל כמובן מנקודת המבט האמריקנית, עם תרבות הנשק המופקרת והפיתוח של פצצת האטום הראשונה, וזה ממשיך עם מירוץ החימוש הגרעיני בו אנחנו עוסקים עד היום.הפכנו את העולם לפצצה מתקתקת – ואקדח שרואים במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית. זהו עיקרון דרמטי שקבע צ'כוב, אבל בסופו של דבר, סביר להניח שארסנל הגרעין העולמי יתרוקן בשלב מסוים. לשם הדברים הולכים. ביגלו רוצה למנוע את זה ולעורר שיח.

אני לא חושב שביגלו עד כדי כך תמימה שהיא באמת מאמינה שסרט יגרום לעולם להתפרק מנשק גרעיני, אבל אני בהחלט איתה בזה שחייבים לדבר על זה לפני שיהיה מאוחר מדי. העולם חייב לדון בנושא הגרעין ולהודות – זה נשק שלא צריך להתקיים.זה לא סרט מושלם, כאמור, אבל הוא סרט חשוב ואין לי ספק שבעוד עשור ידברו עליו כמו שמדברים היום על "כוננות עם שחר", שגם ספג לא מעט ביקורת כשרק יצא.

השאלה "מה עושים עם כל הדינמיט" נשארת המרכז של הסרט, וכך בדיוק אופנהיים את ביגלו רואים את ארה"ב: בית מלא בחומר נפץ שנמצא על סף פיצוץ וכל החלטה קטנה בו יכולה לשנות את העולם לטוב ולרע. אי אפשר שלא להעריך סרט שרוצה לעורר שיח כזה, שמעלה שאלות ולאו דווקא מספק את התשובות. סרט לא חייב לתת את כל התשובות לצופים שלו, בטח לא כשיש לו שאלה כל כך חשובה: האם אנחנו מעוניינים לחיות בבית מלא בדינמיט?
>> "על סף פיצוץ" // A House of Dynamite // ארה"ב 2025 // 112 דקות // עכשיו בנטפליקס

• ביקורת סרטים
• נשים בקולנוע
• נטפליקס

אנדריאה ארנולד הבריטית היא אחת הבמאיות הכי מעניינות הפועלות בקולנוע בעשרים השנים האחרונות. ברוב סרטיה עד כה היא עקבה אחר נערות מרדניות ממעמד כלכלי ותרבותי נמוך, בנות להורים מזניחים, המתמודדות עם התבגרות מוקדמת.

>> "יחידה עילית": מי בישראל ירצה לראות סרט כזה בימים כאלה?
>> 2 ממזרים 2 כבוד: הסיקוולים של טרנטינו שבאמת היינו רוצים לראות

לא מעט סרטים (בעיקר בריטים וצרפתים) מתארים עולמות דומים, אבל החותם האישי של ארנולד ניכר באופן שהיא מגוננת על הגיבורות שלה, והסגנון הריאליסטי התזזיתי של סרטיה (שכולם צולמו על ידי רובי ראיין) משוך ביופי מרחיב לב. כאלה היו "מחוץ למים" ו"אמריקן האני" הנפלאים – שזיכו אותה בפרסי חבר השופטים בפסטיבל קאן – וכזהו גם "בירד" הפחות שלם. הפעם ארנולד מנסה משהו חדש ומוסיפה רובד של ריאליזם מאגי, התואם את נקודת מבטה של הגיבורה הצעירה, המשתוקקת למישהו שיכניסה תחת כנפו. לוקח זמן עד שהסרט מגיע לשם, וכשזה קורה, זה נורא יפה.

שלא כמו רוב הקולנוענים הבוחרים לעסוק במעמד הפועלים מתוך עמדה אידיאולוגית, ארנולד מכירה מקרוב את הדמויות שעליהן היא מספרת. היא עצמה נולדה לאימא בת 16 ולאבא בן 17. אמה ילדה עוד שלושה ילדים, וגידלה אותם לבד בדיור ציבורי בדארטפורד שבדרום אנגליה. ארנולד – שנסעה ללמוד קולנוע בלוס אנג'לס כי חשה שבלונדון המבטא שלה והמחסור בהשכלה סגרו בפניה דלתות – חוזרת בסרטיה לעיירת הולדתה. ב"בירד" היא חוזרת גם לסרטה הקצר "כלב" משנת 2001, ומשחזרת גרעין עלילתי מתוכו. רק שהפעם היא מעניקה לו תיקון.

"בירד" מספר על ביילי בת ה-12 שחיה בבית מוזנח במחוז קנט עם אביה חסר האחריות באג ואחיה למחצה האנטר, שרואה עצמו כשומר השכונה. לאימא של ביילי, המתגוררת בבית אחר, יש עוד שלושה ילדים, ובן זוגה החדש הוא גבר אלים. ביילי הטום-בוי מרגישה שהיא צריכה להציל את כולם, וזה כולל זר מסתורי המציג עצמו כבירד.

בתחילת הסרט באג מודיע לה שהוא עומד להתחתן בסוף השבוע עם חברתו מזה שלושה חודשים. ביילי מתעצבנת, בעיקר משום שהוא דורש ממנה ללבוש בגד גוף מנומר בצבע ורוד מזעזע. היא מרגישה שאביה אינו רואה אותה ובורחת מהבית. הסרט נפרש על פני הימים שחולפים עד החתונה, במהלכם באג, שכל גופו מכוסה קעקועים, מנסה לדפוק בוכטה באמצעות גידול קרפדה שעורה אמור להזיע חומרים נרקוטיים. מדי פעם הוא מתפנה לשים לב מה קורה עם ילדיו, ואז אנחנו מבחינים שבבסיס הוא בחור טוב, גם אם אינו אבא טוב.

כמו ב"מחוץ למים" (עם מייקל פאסבנדר) ו"אמריקן האני" (עם שיה לה-באף), גם כאן ארנולד ליהקה לתפקיד הראשי נערה חסרת ניסיון משחק ולצידה כוכבי קולנוע בוגרים. ניקיה אדמס בת ה-12 מביאה לתפקיד ביילי אנרגיה מתריסה, ואת דמויות האב מגלמים בארי קיוגאן ("רוחות אינישרין") כבאג הפרוע, ופרנץ רוגובסקי ("טרנזיט", "Passages") כבירד השליו. כולם מעצבים הופעות אותנטיות ומעוררים אהדה לשיגיונותיהם. רוגובסקי אפילו מצליח להתגבר על מכשול החצאית הלא מוסברת שהוא לובש.

כאמור, "בירד" פחות מגובש מסרטיה הקודמים של ארנולד. לפעמים נדמה שהיא מגזימה עם הצעקנות של דמויות המשנה וחלק מהזמן הסרט קצת מתפזר. עם זאת, יש בו לא מעט רגעים יפים של התבוננות, רבים מהם בהשתתפות מיני ציפורים, והשירים שלהקת הפוסט-פאנק האירית Fontaines D.C הלחינה לסרט תורמים לאנרגיה המיוחדת שלו. חלקו האחרון של "בירד", שבו רמזים שנזרעו קודם לכן מניבים פירות רגשיים, לגמרי מצדיק את הצפייה.

3.5 כוכבים
Bird בימוי: אנדריאה ארנולד. עם בארי קיוגאן, פרנץ רוגובסקי. בריטניה 2024, 119 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• נשים בקולנוע
• סרטים מומלצים
• ❤ תרבות