צולם בעוטף עזה: "הרבה פעמים ניסו להרוג אותי אבל אני עדיין חי"

"אני לא מפחד מכלום. באמת אני לא אדם שמפחד. אין לי פחד בעצמות. כשנשמעת אזעקה אני מנסה להמשיך לישון, אבל אשתי מושכת אותי באוזן ואומרת לי 'בוא לממ"ד מיד, בוא לממ"ד". הדובר הוא חיים פרי מקיבוץ ניר עוז, שנחטף לעזה אחרי שהתעמת עם המחבלים שפרצו לביתו. אשתו אסנת, שהיתה איתו בממ"ד, הסתתרה וניצלה, אך חיים לא יודע זאת. חטופות שחזרו סיפרו שחוסר הידיעה לגבי גורלה מטריף אותו.

לפני שבוע החמאס שחרר סרטון של פרי, עמירם קופר ויורם מצגר, אבל את המילים הנ"ל הוא אמר בסרט אחר שצולם ב-2019. "מקלטים" הוא סרט תיעודי קצר בבימויים של רחל אלברט ומצ'יק ג'אנקובסקי, המתבונן בשגרת החיים בצל אזעקות צבע אדום ביישובים הסמוכים לגבול. פרי מציג בפני יוצרי הסרט את המקלט הראשון שנבנה בקיבוץ, בראשית שנות השישים, ונועד לשמש כגן ילדים. מאוחר יותר הוא הומר ליקב. זה היה יכול לשמש דימוי יפה לשלום במסורת "וכתתו חרבותם לאיתים", אבל כמו שאנחנו יודעים הזמן הזה עדיין לא הגיע.

צילום מתוך הסרט "מקלטים". באדיבות פסטיבל סרטי נשים

גם אם פרי עצמו, המספר שהשתתף בכל מלחמות ישראל, הוא חסר פחד, הוא מודע מאוד לאימה שחווים הילדים. "בכל טריקת דלת חזקה הם קופצים," הוא אומר. "הם בוכים בלילה, הרבה ילדים בישראל, אני בטוח שגם בעזה. כל תנועה או רעש בלתי צפוי הופך אותם לטראומטיים. אנחנו בונים דור שגדל עם טראומה אדירה, משני צידי הגדר. זה מצער אותי נורא". בתמונה האחרונה שלו בסרט הוא נראה יושב על מיטה, אוחז את נכדתו בידיו. "הרבה פעמים ניסו להרוג אותי אבל אני עדיין חי", הוא אומר, ודבריו מהדהדים הרבה אחרי הצפייה. כולי תקווה שפרי עדיין חי ושורד, ושנזכה לשוב ולשמוע את פרי אומר "אבל אני עדיין חי" בחזרה בישראל.

"מקלטים" מוקרן אונליין במסגרת פסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים בירושלים (25-28 בדצמבר). תחת הכותרת ""פוקוס דרום" קובצו שבעה סרטים קצרים ומצוינים שהוקרנו בשנים האחרונות בפסטיבל קולנוע דרום, המנוהל על ידי בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר. רובם נוצרו על ידי סטודנטיות במכללה, המוסד האקדמי היחיד בעוטף עזה. ב-7 באוקטובר המכללה ספגה מכה קשה – שתי סטודנטיות ועשרה חברי סגל (ובני משפחותיהם) נרצחו, וסטודנט אחד נחטף לעזה. הסרטון של הטנדר הלבן הנוסע בשדרות, שהיה הראשון שנחשף ברשתות החברתיות באותו יום, צולם מתחת למעונות הסטודנטים של המכללה.

סרט תיעודי נוסף בפוקוס דרום הוא "ימי שלישי עם יעל" מ-2021 שגיבורתו, בחורה עם צרכים מיוחדים, שרדה את הטבח בקיבוץ בארי. במאית הסרט, דנה לוי, היתה סטודנטית לקולנוע במכללת ספיר כשהחלה להיפגש עם בת הקיבוץ יעל קידר. היא היתה אמורה לשמש כחונכת של האישה בת ה-36 בפינת החי בשדרות, ושם הסרט מתחיל, אך בהדרגה הוא עובר להתמקד במערכת היחסים של יעל עם החבר שלה שי. יעל היתה זו שהתחילה איתו בגלל שחשבה שיש לו עיניים יפות, והיא היתה שמחה בחברתו עד שיום אחד הוא חנק אותה "מרוב אהבה", לדבריה. במקביל גם היחסים של דנה עם בן זוגה (הבלתי נראה) עולים על שרטון, ושתי הנשים מתמודדות יחד משני צידי המצלמה. השיחות הכי חשופות וכואבות נערכו בטלפון, והן נשמעות מעל תמונה של רחוב המצולם מזווית גבוהה, אולי מחלון דירתה של הבמאית. "ימי שלישי עם יעל" הוא סרט מאוד נוגע ללב על הצורך באהבה, ועל ההכרח להבין מתי היא נגמרת.

צריך לאהוב. צילום מתוך הסרט "ימי שלישי עם יעל". באדיבות פסטיבל סרטי נשים

עוד בתכנית סרט תיעודי בשם "ואין קולן נשמע" המורכב מעדויות של נשים בעולם הדתי על התבגרותן המינית, וארבעה סרטי אנימציה יפים שעוסקים בטראומות שונות – עליה, הפלה ושואה. החדש שבהם הוא "פפצ'וק" של תמר חצרוני, שזכה בפרס סרט הסטודנטים הטוב ביותר בפסטיבל אסיף 2023. "פפצ'וק" מתרחש הכי רחוק מישראל שאפשר, בסמואה, לשם טסה פפצ'וק הישראלית לפגוש את אהובה לאפה. הם הכירו בזמן שעבדו על אוניית נופש. סמואה אמנם נראית כמו חלום, אבל אחרי שמחת המפגש הפער התרבותי מתחיל לייצר סדקים. ואז נכנסת לתמונה אסוציאציה שואתית. בתשע דקות קולעות חצרוני מצליחה לנסח במדויק את החוויה הישראלית. דימוי של מפת ישראל (כולל הקווים הירוקים) ששורטטה על חול הים ונמחקת על ידי גל – פפצ'וק מנסה להסביר ללאפה את מורכבות החיים במולדתה – הופך לטעון במיוחד בימים אלה.
פסטיבל סרטי נשים בירושלים, 25-28 בדצמבר. פרטים וכרטיסים: https://www.jwff.co.il/