גס מדי, רהבתני מדי, מתיש מדי. כל כך רציתי לאהוב את "בבילון"

ב-1950 בילי וויילדר יצר את "שדרות סנסט", טרגדיה ארסית ומרטיטה על הוליווד כאוכלת יושביה, שבמרכזה כוכבת עבר של הקולנוע האילם שננטשה בשולי הדרך. שנתיים אחרי כן בטי קומדן ואדולף גרין כתבו את הקומדיה המוזיקלית "שיר אשיר בגשם" כמעין תגובה עליזה לסרט ההוא, ובה כוכבת שלא מצליחה לעשות את המעבר לקולנוע המדבר מוצגת כדמות מגוחכת.

בחלוף שבעים שנה דמיאן שאזל, איש "לה לה לנד", מציע גרסה משלו לשבר שחולל המעבר לקול ב-1927, והוא מרוצף באזכורים ויזואליים וקוליים לשני הסרטים הנ"ל. כמו וויילדר גם שאזל שואף לטרגדיה, אבל בשל תסריט פגום וסגנון קולנועי אגרסיבי (תחשבו בז לורמן על ספידים) הוא אינו מצליח לעורר עניין רגשי בגורלן של הדמויות על המסך. ובמערכה האחרונה, כשהסרט הולך ומתמשך מעבר לשלוש שעות, הוא נעשה מתיש.

בתחילת "בבילון" מופיע על המסך כיתוב שמכריז שהשנה היא 1926, כלומר שנה לפני שהקולנוע החל לדבר ואנחנו מובלים, יחד עם פיל מחרבן, אל חגיגה בכחנלית בטירתו של מפיק הוליוודי. חגיגות פרועות מסוג זה הן לרוב דימוי לאימפריות שוקעות, מרומא ועד וול סטריט, וזה הרעיון גם כאן. שנות העשרים של המאה שעברה, שבהן אנשים השתחררו מהמוסרות של התקופה הוויקטוריאנית והחלו לחגוג, זכו לכינוי עידן הג'ז, אם כי נראה שהסרט מקצין הכל לצורך האפקט. הפיל שמחרבן על ראשו של גבר מסכן הוא רק הפתיח לסרט עתיר הפרשות מגעילות מכל הסוגים – דימוי גס לניוון וחורבן – ומיני חיות סימבוליות. בהמשך נקבל גם נחש ארסי, שככל הנראה ברח מגן העדן, בסצנה מזוויעה במיוחד.

במסיבה, שבשוליה מתחולל אירוע ידוע מ-1921 (מותה של השחקנית המתחילה וירג'יניה ראפ בעקבות סקס/אונס עתיר סמים בחברתו של הקומיקאי רוסקו ארבקל) אנחנו מתוודעים לחמשת גיבורי הסרט. כתבתי שלסרט יש חמישה גיבורים (פלוס רכילאית וותיקה שמדווחת על מעלליהם) בהתאם לדמויות שמופיעות על הפוסטר, אבל שאזל מעוניין באמת רק בשלושה מהם. נראה שאת הדמויות האחרות הוא השליך על המסך בעיקר לצורך חיוויי PC מהסוג המקובל היום.

על אף אורכו של הסרט, אנחנו לומדים מעט מאוד על חצוצרן הג'ז השחור סידני פאלמר (ג'ובאן אדפו), שנראה בעיקר מנגן פה ושם. הסצנה הדרמטית היחידה שלו היא זו שבה הוא נדרש להכהות את פניו בפחם שחור, משום שעורו נראה בהיר מדי באור הזרקורים. החיווי האירוני על גזענות באמצעות בלאק פייס של אדם שחור הוא ההצדקה היחידה לנוכחותו של פאלמר בסרט. גם תפקידה של הזמרת הסינית הלסבית פיי ז'ו (לי ג'ון לי) כמעט אינו מפותח מעבר לקולאז' זריז של חתיכות שנגזרו מדמויותיהן ההיסטוריות והקולנועיות של אנה מיי וונג ומרלן דיטריך.

מי שמקבלת חתיכת כניסה היא מרגו רובי בתפקיד נלי לה-רוי, שמכריזה על עצמה ככוכבת לפני שהופיעה ולו בסרט אחד. רובי, שהיא חתיכת שחקנית, היא ללא ספק הדבר הכי טוב בסרט, ובסצנות שלה "בבילון" מתעורר לחיים אמיתיים. לצידה בראד פיט, שמעל שפתיו מתנוסס שפמפם דק א לה ג'ון גילברט, לא יותר מבסדר בתפקיד  ג'ק קונראד, הכוכב הכי גדול של אולפני אם.ג'י.אם, שמחליף רעיות כמו גרביים ואינו יודע שימיו ככוכב ספורים. בין השניים נע מנואל טורז (דייגו קאלבה), עוזר הפקה זוטר ששואף לדברים גדולים יותר.

דמויותיהם של השלושה, כמו גם כל שאר האנשים בסרט שזוכים להגיד משפט או שניים, עוצבו בהשראת דמויות היסטוריות וגם קטעי סרטים קלאסיים, ברמות שונות של נאמנות למקור. למשל, כשקונראד השתוי נופל מהמרפסת לבריכה, זה רמז לנפילתו העתידית וגם ציטוט מ"שדרות סנסט", שנפתח עם גווייתו של תסריטאי מוטלת בבריכה.

למחרת אותה מסיבה אפופת סקס, סמים וג'ז שפותחת את הסרט, אנחנו יוצאים לשטח, לסטים של כמה סרטים המצולמים במקביל. אף שבהתחלה מוכרז, כאמור, שהסרט מתרחש ב-1926, אופן ייצוג הפקת הסרטים האילמים זה לצד זה תואם את סגנון העבודה של עשור קודם, לפני התבססותם של האולפנים הגדולים. הפסקול הרועם והאנכרוניסטי במכוון שהלחין ג'סטין הורוויץ רומז שהבלגן מכוון, אבל עבורי זה יצר תחושה של חוסר מיקוד שפוגם גם בדרמה של הסרט. הפסקול משתתק לחלוטין דווקא בסצנה נחמדה שבה נלי נכנסת לקולנוע לצפות בסרטה הראשון, אלא שזה זיוף של ההיסטוריה לצורך מחווה ל"לחיות את חייה של גודאר" – במציאות סרטים אילמים תמיד לוו במוזיקה חיה וחוויית הצפייה בהם לא היתה אילמת.

וכך שאזל משליך על המסך עוד ועוד רפרנסים, וחותך שוב ושוב בין סיפוריהן של הדמויות השונות, ומתבל בעוד דמויות עם שמות של אנשים אמיתיים (כמו מקס מינגלה בתפקיד המפיק אירווינג ת'לברג שמדי פעם חולף על המסך), עד שתחושת הכל בכל מקום בבת אחת משתלטת על הסרט שבורח מיוצרו. 

בתוך הכאוס עתיר התקציב הזה יש כמה סצנות טובות שמתארות צילומי סרטים מסוגים שונים, ומרגו רובי הורסת בתפקיד נלי ששואלת אם הבמאית רוצה דמעה אחת או שתיים. אבל אז "זמר הג'ז", הסרט המזמר והקצת מדבר של אולפני וורנר, יוצא למסכים והחגיגה נגמרת. בהשראת הסיקוונס המבדר להפליא מ"שיר אשיר בגשם" שבו מתוארים הניסיונות הראשוניים לצלם סרט מדבר, "בבילון" מציע גרסה מעיקה של אותו נרטיב וזאת תחילת הנפילה של נלי, שהפכה לכוכבת בן לילה רק שנה לפני כן.

אלא שלא היא אחראית לקשיים על הסט, והסרט אינו מבהיר בצורה משכנעת מדוע אינה מצליחה לעשות את המעבר לקול (דרך אגב, במציאות הבמאית שביימה את הסרט המדבר הראשון של קלרה באו, שנלי נבנתה בדמותה, היתה דורותי ארזנר, שהמציאה את הבום כדי לעזור לכוכבת המתקשה, וחבל שפיסת ההיסטוריה הזו אינה מיוצגת בסרט). בהמשך, הסצנה שבה היא מגיעה לאירוע חגיגי בביתם של איל העיתונות וויליאם רנדולף הרסט והמאהבת שלו, כוכבת הקולנוע מריון דיוויס, כתובה ומבוימת רע במיוחד (לגעת בנושא של הטרדה מינית דווקא דרך הרסט וזוגתו מזה שנים זה קשקוש).

נראה ששאזל, שהתעלל בגיבורו גם בסרטו הראשון "וויפלאש", לא אוהב את הדמויות שלו. הפעם גם האהבה שלו לקולנוע נראית הפגנתית יותר מאשר אותנטית. בין הרפרנסים, שאילו מניתי את כולם הביקורת היתה ארוכה כאורך הסרט, נמצא החיווי "I love you, I love you, I love you", שהורם מהסיקוונס הנ"ל מ"שיר אשיר בגשם". כאן הוא מושם בפיו של ג'ק קונראד, בסצנה מסרטו המדבר הראשון שמעוררת את צחוקם של הצופים, ואז חוזר בספרדית "Te amo, te amo, te amo" בפיו של מנואל. נראה ששאזל רצה לגאול את המשפט הידוע מהגיחוך, וזה רעיון יפה בפני עצמו, אבל הוא טובע בתוך המהומה הכללית. סצנות הפרידה של הדמויות הראשיות מבוימות באופן הכי צפוי ולא אפקטיבי וזה המסמר האחרון בניסיונו הכושל של הסרט להתקבל כטרגדיה.

באפילוג, שאזל מושיב את אחד הגיבורים לצפות במונטאז' ארוך מאוד של סרטים (כן, כמו בסוף "סינמה פרדיסו"), החל מ"שיר אשיר בגשם" והמשך בקטעים משלל סרטים שכמותו הציגו חידושים טכנולוגיים וסגנוניים מראשית ימי הקולנוע ועד 2022. הסצנה עצמה היא רפרנס לאקורד הסיום של "ההמון" מ-1928, אחד הסרטים האילמים הגדולים האחרונים. אבל מה שמציג את עצמו כמכתב אהבה לאומנות הקולנוע נחווה גם הוא כרהבתנות ריקה. "בבילון" עוסק בעולם שמרתק אותי, ונורא רציתי לאהוב אותו. לכן כל כך חבל לי.

3 כוכבים
Babylon בימוי: דמיאן שאזל. עם מרגו רובי, בראד פיט, דייגו קאלבה, ג'ין סמארט. ארה"ב 2022, 189 דק'