ביקורת

הסרט על עיתונאית המלחמות מארי קולווין לא מצליח לבנות דמות שלמה

סרטו העלילתי הראשון של הדוקומנטריסט מתיו היינמן על סבלם של האזרחים הנשכחים באזורי המלחמה שב ומעורר את השאלה: מדוע לספר דווקא על האישה המערבית הלבנה שבאה לשם לביקור קצר?

"מלחמה פרטית"
"מלחמה פרטית"
20 במאי 2019

הדימוי הכי אפקטיבי בסרט הזה על העיתונאית מארי קולווין, ואולי הסיבה לעצם קיומו, הוא הרטייה על עינה השמאלית, שאותה איבדה כשדיווחה משדה הקרב בסרי לנקה. מראה שודד הים שהפך את משה דיין (המוזכר בסרט) לדמות אייקונית בעולם כולו, הוא נדיר כשמדובר בנשים ובעיקר נשים על מסך הקולנוע, שנדרשות להיות אטרקטיביות. הדימוי הזה גם מבהיר לנו יותר מכל דבר אחר שאכן מדובר בסיפור אמיתי.

קולווין האמריקאית כיסתה עבור הסנדיי טיימס הבריטי את המתרחש בשדות הקרב באפגניסטן, בלוב ובסוריה, והתעקשה לעבור את המחסומים ולהגיע למקומות הכי מסוכנים כדי לשוחח עם התושבים המופגזים ולהביא את סיפוריהם האישיים לקורא המערבי. "כשאנחנו מכסים מלחמה, האם אנחנו באמת יכולים לשנות משהו?" היא אומרת. "הקושי האמיתי הוא לאחוז באמונה במין האנושי, כדי להאמין שלמספיק אנשים יהיה אכפת כשהסיפור שלך סוף סוף יגיע אליהם". כמותה, סרטו העלילתי הראשון של הדוקומנטריסט מתיו היינמן מסור לצורך שלה לעורר מודעות לסבלם של האזרחים הנשכחים באזורי המלחמה, וזה שב ומעורר את השאלה מדוע אם כך לספר דווקא על האישה המערבית הלבנה שבאה לשם לביקור קצר.

התמסרותה של קולווין למטרה מוצגת בסרט כהחלטה מוסרית, וגם כסוג של התמכרות. כשהיא שבה לדירתה בלונדון היא סובלת מהפרעת דחק פוסט טראומטית, ולזמן מה אף מתאשפזת, לפני שהיא חוזרת לשטח. אבל הסרט (בהפקתה של שרליז ת'רון) לא באמת מצליח לבנות דמות שלמה. רוזמונד פייק מתמסרת לתפקיד בכל מעודה. היא מאמצת את קולה ואת סגנון דיבורה של קולווין, ואף היתה מועמדת לגלובוס הזהב על התפקיד (כמו גם השיר של אנני לנוקס). זאת הופעה מרשימה למדי, אבל לפעמים המאמץ ניכר, ואפשר להבחין בחיקוי.

שאר הדמויות אינן מעניינות במיוחד. סטנלי טוצ'י מזכיר לנו את כל הרעיות הנאמנות בסרטים האחרים, בגלמו את בן הזוג שיושב בבית וצופה במעללי הגיבורה בטלוויזיה. ג'יימי דורנן ("50 גוונים של אפור") חתיך וסתמי בתפקיד הצלם הצמוד שנגרר אחרי קולווין גם כשהאינסטינקטים שלו אומרים לו לעצור. רק טום הולנדר נהדר כתמיד בדמות עורך העיתון שדואג לשלומה אך גם מעודד אותה להמשיך לשלוח לו סקופים.

מתוך מחויבות לסיפור האמיתי, הסרט לא נכנע לצורך בתבנית דרמתית, ובמקום זאת אורז את האירועים – סצנה בשדה הקרב ואחריה סצנה בלונדון וחוזר חלילה – לתבנית מספרית, בסופרו את השנים לקראת חומס שבסוריה, שם ודאי יקרה אירוע מהותי יותר מהרגיל. הסצנות האינטנסיביות בשטח עשויות היטב, ומצולמות לעילא על ידי רוברט ריצ'רדסון, הצלם של סקורסזה וטרנטינו. אבל המבט נשאר חיצוני והסצנות אינן מצטברות לחוויה רגשית. כמו בהרבה דיוקנאות קולנועיים של דמויות אמיתיות, מארי קולווין מרתקת על פני השטח, ונדמה שסרט תיעודי עליה היה מספק הרבה יותר.

סרט על: העיתונאית מארי קולווין שדיווחה משדות הקרב בעולם

ללכת? אפשר. מתי לאחרונה ראיתם גיבורה עם עין אחת?

ציון: 3 כוכבים

-> A Private War בימוי: מתיו היינמן. עם רוזמונד פייק, טום הולנדר, ג'יימי דורנן. ארה"ב 2018, 110 דק'